גוף ויופי ביהדות – כיצד שומרות המצוות על היופי?

רבים מגדולי האומה הוזכרו בתורה לשבח, במראם הנאה. למשל, על רחל נאמר "וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". וכן על דוד המלך "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי". וכך על עוד רבים אחרים. והדבר אינו מובן, הלא נאמר "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי. אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל". מדוע אם כן יש להזכיר את היופי כמעלה?

אולם לא לחינם הטביע הבורא בטבע האדם להתפעל מיופי. תכלית האדם בעולם הינה להגיע לשלמות הרוחנית, בכוחות עצמו. משום כך האדם שואף בתוככי נשמתו לשלמות. היופי אינו אלא ביטוי של שלמות וההתפעלות מהיופי נעוצה בהתפעלות משלמות. אלא שאחרי הכל, היופי החיצוני הינו שלימות חומרית וזמנית. אדם המשקיע רבות ביופיו החיצוני משום שרואה בו יעד חשוב, מזניח בהכרח את עולמו הרוחני הפנימי, וכלפיו מכריז הפסוק ואומר: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי". אבל כאשר יראת השמים ניצבת במרכז חייו של יפה התואר, הוא אינו מתגאה ביופיו ונזהר שלא להיכשל באיסור ושלא להכשיל אחרים, הרי עליו או עליה נאמר "אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" – גם ביופיה. כלומר, היא תתהלל גם במה שהוזכר בתחילת הפסוק כשקר וכהבל. שהרי יופי שלמותה החיצונית, אינו אלא מוסיף על שלמות יופיה הפנימי ואף משמש ככלי להעצמת עולמה הרוחני הפנימי. אצל אדם כזה, היופי הוא אכן מעלה הראויה לשבח, בהיותו משלים את מכלול מעלותיו.

היכן היין משביח?

רבי יהושע בן חנניה היה אחד מגדולי התנאים ומוערך מאד אצל הקיסר הרומאי משום חכמתו הגדולה, אולם מראהו החיצוני לא היה נאה לעין.

מסופר בתלמוד (מתורגם מארמית): אמרה לו בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה: "אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער!" אמר לה: "אביך מניח את יינו בכדי חרס". אמרה לו: "אלא במה יניח אותם?" אמר לה: "אתם שחשובים, היה ראוי שתניחו את היין בכלי זהב וכסף". הלכה ואמרה לאביה, והורה להעביר את יינותיו לכלי זהב וכסף. לבסוף החמיץ כל היין. באו ואמרו לו. אמר לה לבתו: "מי אמר לך לעשות כן?" אמרה לו: "רבי יהושע בן חנניה". קראו לו, ואמר לו הקיסר: "מדוע אמרת לה כך?" אמר לו: "מה שאמרה לי אמרתי לה [כדי שתבין שהחכמה משביחה בכלי חיצוני מכוער]". "והרי יש נאים שהם גם חכמים?" "אילו היו מכוערים היו חכמים יותר".

כלומר, אדם שמחשבתו אינה מתעסקת במראהו החיצוני, מסוגל להתרכז בעוצמה בדברי חכמה ובעולמו הרוחני הפנימי. ולכן היופי החיצוני פוגע בדרך כלל בחכמתו ובגדולתו האמיתית של האדם. לפיכך, התורה משבחת את שרה אמנו שהייתה בת מאה כבת עשרים - לנוי, ובת עשרים כבת שבע - לחטא. וכך היו שאר גדולי וגדולות האומה שנשתבחו ביופיים. לפי שעל אף יופיים החיצוני, כל ריכוזם היה רק בבניית עולמם הרוחני.

* * *

המתבונן בתורה מגלה כי מצוות רבות נועדו - על פי הפשט, לשמר את יופיו הטבעי של היהודי ולהזכירו בכך כי בן מלך הוא. כלומר, לא רק שלא קיים בתורה שום זלזול במראה הגוף, אלא היא אף אוסרת על היהודי להשחית את מראה גופו אפילו בזמנים קשים בהם הוא חש צורך לעשות זאת.

למשל, בעת אבלות על המת, הצטווינו בתורה שעל אף כאבנו הרב, אל לנו ללמוד מאומות העולם המתגודדים ברמחים, שורטים ופוצעים את עצמם, או מגלחים את מרכז בלוריתם כדי לכער את מראם לשם ביטוי הצער. אלא: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אלקיכֶם! לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אלקיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". כלומר, בני מלך אתם! ואינכם רשאים לנהוג בזולות כאחד האזרחים הפשוטים. שהרי כבודכם, כבוד המלך הוא. עליכם לייצגו בכבוד באמצעות הופעה נאה, מכובדת ושלימה.

ואם אפילו שריטה או גילוח זמני מכוער בדרך האמורה, הצטווינו בתורה שלא לגרום לעצמנו, על אחת כמה וכמה שאסורים אנו להשחית את מראה גופנו באמצעות קעקוע קבוע. ככתוב: "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם. אֲנִי ה'." הסיומת אֲנִי ה' שבסוף, נועדה להוסיף אזהרה למתפתה לעשות כן: זכור כי אני ה' מלכך ובוראך. הנאמן לתת שכר לנאמני ועונש לעוברים על דברי.

עבירה זו, אשר לצערנו רבים מצעירי ישראל אינם מודעים כיום לחומרתה ומקעקעים בגופם, הינה כה חמורה, עד שכאשר הנביא מספר על תועבותיו של מלך רשע בשם יהויקים, הוא מציין את השינוי הגרוע שביצע בגופו, כדבר החמור יותר מכל התועבות שביצע בחייו, עד שיש להזכיר את הדבר לגנאי בפני עצמו. ככתוב: "...דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹעֲבֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהַנִּמְצָא עָלָיו..." ומהו הדבר "הנמצא עליו" כלומר, הנמצא על גופו? במדרש מובא שיש אומרים שכתב כתובת קעקע בבשרו, ויש אומרים שמשך את ערלתו שלא ייראה כנימול.

בתורת הקבלה הדברים מבוארים יותר בעומקם. פגם הקעקוע שיצר בגופו, נותר על האדם גם לאחר מותו (לכן כתוב: "וְהַנִּמְצָא עָלָיו"). כלומר, על נשמתו. לפי שהמקעקע בגופו, יוצר במקביל פגם במבנה הרוחני של נשמתו, אשר לבושה ומתמזגת בגופו. נמצא שבמעשה בלתי מחושב זה, יוצר הוא השחתה קבועה בין בגופו ובין בנשמתו. והדבר אינו מסתיים בכך, אלא מכאן נמשך הפגם לעולמות רוחניים מקבילים, אשר שורש נשמתו בא מהם. שהרי האדם הוא "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", כמבואר לעיל. כל פעולה שפועל כאן, לטובה או לרעה, פועלת למעלה וחוזרת ומשפיעה למטה. וכשמגיע לעולם הבא עם פגם זה שבנשמתו, מבלי שיעשה תשובה עליה, אוי לה לאותה בושה.

אלא שכאמור, לכל מצוה ישנה גם משמעות תועלתית בעולם הזה. כגון בענייננו, לשמר את יופיו הטבעי של הגוף, מתוך היותנו בני ובנות מלך - מלכו של עולם.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס