גוף ויופי ביהדות – יופיים של בני מלכים

על משמעות ישראל והאומות כתב הרמח"ל בספרו דרך ה', שאילו לא היה חוטא אדם הראשון, הייתה הבריאה מגיעה מיד לתיקונה בסוף היום השישי, והיו כל הצאצאים הנולדים ממנו ברמה רוחנית גבוהה, אלא שהיו נחלקים לדרגות שונות. אך לאחר שחטא, הוריד את עצמו ואת כל צאצאיו לרמה שפילה וחשוכה מאד. אלא שעדיין נשאר במין האנושי משהו מהרמה הראשונית הגבוהה, שממנו יוכל לשוב לדרגתו. "ואברהם לבדו נבחר במעשיו [בזכות מעשיו] ונתעלה. ונקבע להיות אילן מעולה ויקר, כפי המציאות האנושית בדרגתו העליונה. ואז נתחלק העולם לשבעים אומות, כל אחד מהם במדרגה ידועה [מסוימת]. אבל כולם בבחינת האנושות בשפלותו, וישראל בבחינת האנושות בעילויו". [ובאשר למצוות המילה הנראית כמקלקלת את מראה הגוף, לאמיתו של דבר הינה דווקא משלימה אותו. בדומה לסרט פלסטי המחובר למכסה, אשר הסרתו הופכת את הכלי לראוי לשימוש ורק מאז הוא נקרא כלי, הראוי למלא את ייעודו. ואדרבה, והרי זה כחותם 'ברית קודש' בבשרו של האדם, כי שייך הוא למשפחת המלוכה. והתועלת הבריאותית הרבה שבמילה, מעידה כי טוב לו לגוף לחיות בלעדי הערלה. ראה על כך ועל הפלא שביום השמיני ללידה, בספר "המהפך", פרק "יום בשלות גורמי הקרישה בדם"].

* * *

גם באשר לשמירת הגוף ומראהו הנאה, היהדות מעודדת את שמירת בריאות הגוף באמצעות תזונה נכונה ותרגילי כושר סבירים, לשם התועלת הבריאותית והרעננות בחיי היום יום. אולם אינה תומכת בפיתוח הגוף ועיצובו כמטרה בפני עצמה. ועל כך ניטש המאבק בין ישראל ליוון בימי אנטיוכוס. התרבות היוונית עסקה בפולחן הגוף, כמשתקף מעיצוב הפסלים היוונים. בספרטה הוקמה תרבות הספורט שעסקה בהצבת הגוף במרכז, והייתה תקופה בה כל תינוק שנולד נבדק על ידי רופא אם יהיה כשיר לפיתוח גוף איכותי. ואם לאו, הושלך התינוק האומלל באכזריות אל הסלעים. ומאידך היו ביוון אנשי רוח שפרשו אל ההרים והמדבריות, אכלו עשבים ושתו מי שלוליות, בשאיפה להיות אנשים רוחניים. וכאשר ראה אנטיוכוס תרבות שונה לחלוטין בארץ ישראל, תרבות המשלבת בין חומר לרוח מתוך איזון מיוחד. הרוחניות, היא העיקר בחיים, אבל יש לחיות באופן נורמלי. לאכול ולהתלבש כראוי, לשאת אישה וללדת ילדים, להתעמל במידה נכונה ולהשתמש בכל מה שברא הבורא בעולמו, בגבולות מסוימים. חרה לו. הוא ביקש להעביר לתרבות היוונית את כל היהודים, עד אשר נוצח על ידי קומץ המכבים נאמני תורת ישראל וגורש עם כל צבאו האדיר מארץ ישראל.

* * *

בסיכומם של פרקים אלה נמצא, שחיפוש רוחני המוביל להתעלמות מוחלטת מהגוף כאילו שאינו קיים, אינו מעשי וחוטא לאמת. ומאידך גם הקצנה אחר הגוף, מביאה למיאוס ולסבל רוחני וגשמי. רק האיזון הנכון, על פי הוראות הבורא בתורתו, מעניק לאדם את עונג ושלוות הנפש ואת סיפוק צרכי הגוף, ברמה הטובה ביותר.

וכפי שסקרנו בקצרה מצוות רבות מהיבט תועלתן לאדם בעולם הזה, על אף שעיקר תכליתן נועד לחיי נצח. בפרקים אלה נוכחנו לראות שישנן מצוות המועילות לבריאותו הפיזית של האדם וישנן המועילות לבריאותו הנפשית. ישנן שתועלתן נראית מיד לעין וישנן שתועלתן תלויה רק בפעולתן הרוחנית הבלתי נראית. וכולן מחנכות את האדם ואת ילדיו לשליטה עצמית ולדחיית סיפוקים - תכונות הגורמות להצלחה בתחומים רבים בחיים - מלבד התועלת החינוכית המיוחדת הטמונה במצוות מסוימות. כגון מצוות שילוח הקן.

שילוח הקן

אחת המצוות שבמבט ראשון נראות תמוהות, אולם טמון בהן – ברובד הפשט – מסר חינוכי גבוה, היא מצוות שילוח הקן.

נאמר בתורה: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

בספר הזוהר נאמר על פסוקים אלו: "...איהו חד מפקודי אורייתא גניזין ואנן אית לן ביה רזי דאורייתא גניזין שבילין וארחין ידיען לחברייא באינון תלתין ותרין שבילין דאורייתא [זהו אחד מהוראות התורה הגנוזים. ואנו יש לנו בה סודות תורה גנוזים שבילים ודרכים הידועים לחברים באותם שלשים ושנים שבילי התורה]." ראה שם את כל דברי הזוהר. אולם אנו נעמוד כאן על אחד ההיבטים הפשוטים יותר של מצוה זו ותועלתה החינוכית לאדם בעולם.

הנה עובר אורח, הצועד בדרכו ימים ארוכים. אוכל מאשר לקח עמו לדרך ומאשר פוגש עצי מאכל של הפקר בצידי הדרכים, כגון תאנים ורימונים, או ניזון מעופות שצד בדרכו, כגון חוגלות וכדומה. והנה מוצא הוא אם רובצת על אפרוחיה. מדוע לא יקחנה למאכלו ככל בשר מאכל אחר?

אולם הדבר יובן על פי המסופר בספר מלכים שכאשר הוכו חיילי ארם בסנוורים והנביא אלישע הובילם כשבויים אל מלך ישראל, שאל אותו המלך: הַאַכֶּה אַכֶּה, אָבִי? וַיֹּאמֶר: לֹא תַכֶּם. הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה? שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם". ואכן, המלך שמע לעצתו: "וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם".

והדבר דורש הסבר. הלא מדובר באוייבים שבאו להילחם ורק בדרך נס לא הצליחו במזימתם. מדוע לא להורגם? התשובה נמצאת בדברי אלישע: "הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה?" כלומר, אילו דרך מלחמה היית הורגם, היה זה בסדר גמור. אולם כאשר אתה קם על שבויים והורגם, הרי אתה מחנך את עצמך לאכזריות.

וכך גם בענייננו. הלוכד עוף, רשאי לאוכלו לאחר הכשרתו כהלכה. אולם המנצל את מסירות האם לבניה, היא "רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים" ואינה בורחת על אף שאדם מתקרב אליה, משום מסירותה ואחריותה לצאצאיה. אם הוא לוקחה, הרי אדם זה המנצל את טוב לבה ומסירותה של האם ושוחטה, מחנך את עצמו לאכזריות. ולכן "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם".

לאור זאת יובן המובא במשנה: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו". ואחד הטעמים שנאמרו על כך בתלמוד: "מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות". גם לגזרה יש הבנה כל שהיא, אולם אין לפרשן באופן מוטעה. שהרי אין מדובר כאן ברחמים על בעל חיים המיועד למאכל וזהו תיקונו, אלא אזהרה מהשחתת המידות של האדם. כמובן שלמצוה זו עוד היבטים רבים ואנו רק נגענו באחת מהן כטעימה בעלמא. "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד", וכל דיני צער בעלי חיים.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס