רק בגיל 27 גיליתי את אמא שלי – והבנתי פתאום שאנחנו יכולות לחיות בשלום

אני זוכרת את הרגע הזה. הייתי בערך בת 12.

ישבתי ואכלתי ארוחת ערב. כל יום אמא שלי הכינה לי סלט בריא עם גבינה, לפעמים גם חביתה, ביצה רכה, טונה או כל תוספת אחרת שיש. העיקר שאני יאכל אוכל בריא, מזין, וכדאי שגם.... מרזה.

מיותר לציין שזה לא עזר כי ברגע שהיא יצאה מהמטבח – זרקתי את הסלט לפח, כיסיתי אותו בטישויים ואכלתי את כל השאר. לא אהבתי ירקות אף פעם (וגם היום כמעט לא נוגעת בהם).

אמא שלי היא מהדור של פעם.

האמת, שהיום "פעם" כבר יכול להיות לפני עשר שנים שאז מת הטלפון והאסימונים ועוד כמה דברים.

אבל כשאני כותבת "פעם" אני מתכוונת עשרות שנים אחורה.

אמא שלי באה מבית קשה יום. היא עבדה כבר כילדה כדי לקנות לאמא שלה את מכונת הכביסה הראשונה שלהם.

הם חילקו תפוח אחד שהגיע מאמריקה לשישה, כדי שיהיה לכולם.

ואכלו לחם עם מרגרינה.

אז תבינו איזה פער יש בין אמא שלי לביני, ילדת שמנת.

תוסיפו על זה שהמשקל יתר שלי הדאיג אותה בצורה חמורה והיא גם התביישה בו מאד. זה לא ששאר האחים והאחיות שלי רזים, חלילה, אבל אני, כמו תמיד, לקחתי את העניין הרבה קדימה והייתי שמנה מאד.

על רקע המשקל היו לנו שנים קשות ומורכבות.

היא רצתה בטובתי אך לא ידעה שמה שעבד עם שבעת אחיי ואחיותיי לפני כן, לא עובד איתי, והיו לנו התנגשויות על בסיס יומיומי.

באותו ערב, כשהיינו שתינו במטבח (אמא שלי תמיד במטבח, תמיד תמיד תמיד. כל היום מבשלת, מנקה, מסדרת, מדיחה, מבשלת, מדיחה, מבשלת, מסדרת) אכלתי תוך כדי קריאת עיתון פרסומי.

עיניי נתקלו בהרצאה בנושא של חינוך ילדים במתנ"ס השכונתי.

תבינו שהנושא אז, לפני כמעט 25 שנה, היה די חדש ולא מדובר כמו היום וזה היה חדשני ממש. רק נשים אמיצות הלכו ללמוד איך להיות אמהות טובות יותר.

והשיחה התנהלה בערך כך (כולל משפטים שאני זוכרת אותם מצלצלים באוזניי):

"אמא, יש כאן מודעה מעניינת. אולי בא לך לצאת איזה ערב נחמד ביחד עם רחל (השכנה) או חיה (אחות שלה)?"

"איזה ערב?"

"משהו על לעזור לאימהות לדעת איך לחנך את הילדים שלהם"

"מה זה קשור אלי?"

"סתם בשביל ערב נחמד"

"אני? נראה לך שאני צריכה ללמוד איך לגדל ילדים? גידלתי שבעה ילדים. אני יכולה ללמד אחרים איך לעשות את זה! למה נראה לך שאני צריכה ללכת?"

"כי את ואני לא ממש מסתדרות ואולי תלמדי משהו חדש..."

"אני לא צריכה שום הנחייה. זה את שלא יודעת איך להתנהג. עם כולם פה בבית הסתדרתי מצוין. זה בעיה שלך ש..."

וכאן היה מטח של כעס גדול על כך שאני מעיזה לחשוב שהיא צריכה עזרה.

אמא שלי לא צריכה עזרה. היא מומחית בהכל.

השיחה הסתיימה בפיצוץ גדול. כל אחת מאיתנו היית פגועה עד עמקי נשמתה. כל אחת מסיבה אחרת.

אני הרגשתי שנגזר עלינו לריב לנצח ושוב תהומות הלבד סגרו עלי.

שנה אחר כך המורה שלי בבית הספר קראה לי לשיחה כי היא ראתה שאני לא בסדר. מתוך השיחה הזו ואלו שבאו אחריה היא הבינה שהמצב שלי בכי רע ומערכת היחסים בין אמא שלי לביני עקובה מדם.

היא הציעה לי ללכת ליועצת בית הספר.

סירבתי אבל אחרי שכנועים רבים הלכתי אליה לשיחה.

אני זוכרת אותה. היא הייתה נחמדה מאד ויכולתי לדבר על מה שאני רוצה.

אחרי השיחה השניה היא הסבירה לי שאסור לה להמשיך ולהיפגש איתי ללא ידיעת ההורים והיא חייבת להזמין את אמא שלי לשיחה.

אני הודעתי לה שסיימנו להיפגש.

היא התחננה ממש, קראה לי שוב והסבירה לי שעל פי חוק היא מחוייבת לקבל את הסכמת ההורים להיפגש איתי, וכל השיחות הבאות היו רק כדי לשכנע אותי להסכים.

הסברתי לה שאמא שלי תיפגע והמצב יסלים.

היועצת לא ויתרה ונכנעתי.

ביום המיועד אמא שלי הגיעה לפגישה איתי ועם היועצת. אני רעדתי מהשיחה הזו וגם תליתי בה תקוות רבות. אולי הפעם תיהיה לי ולאמא שלי הזדמנות לחיות ביחד ובשלום?

אמא שלי, המומה מהרעיון שהבת שלה עירבה את בית הספר (שעכשיו יודע שהיא אמא לא מספיק טובה כנראה) ועוד יועצת מדופלמת, הגיעה לפגישה.

אני לא זוכרת את כולה אלא רק דבר אחד: אמא שלי ישבה ושכנעה את היועצת כמה היא אמא מסורה וטובה ודואגת (וזה לגמרי נכון!) ואיזה ילדים מדהימים יש לה. וכמו שהיא מקסימה תמיד, היא הייתה מקסימה גם הפעם.

והמשפט שאני זוכרת את היועצת אומרת כשאמא שלי יצאה מהפגישה עדיין מצלצל באוזני: "איזו אמא מקסימה יש לך!"

ידעתי שגם הדלת הזו נסגרה עלי.

אמא שלי ואני המשכנו לריב במשך שנים רבות.

היא לא יכלה לקבל את העובדה שאני שמנה. זה ציער אותה וגרם לה לדאגה רבה "מי ירצה להתחתן איתך? אנשים שמנים חולים בגיל צעיר ומתים מוקדם".

אבל לא היו לה כלים לבטא את הדאגה שלה באופן כזה שאוכל להבין שהיא באמת דואגת ולא פשוט שונאת אותי.

כל כך הייתי בטוחה שהיא לא אוהבת אותי, שבמשך חודשים חיפשתי בארונות של אבא שלי מסמכים שיאשרו שאני מאומצת (ולחטט בארונות של אבא שלי זה היה מעשה אמיץ לפחות כמו להיכנס למאורת נחשים) אבל לא מצאתי שום הוכחה והחלטתי שהם פשוט השמידו הכל.

לגבי אבא שלי, לא היה לי ספק. אני והוא דומים כמו תאומים.

בינתיים הספקתי להתחתן ולחזור להורים שלי בגיל 20, גם גרושה וגם שמנה, שהם שני פגמים שאין להם מקום בעולמנו.

המאבקים המשיכו, הפעם כבר היו עניינים נוספים, כמו זה שאני גרושה וכמו זה שהמרד שלי בא לי די ביטוי בצורות נוספות שגרמו להורים שלי צער ברמות שאני אפילו לא יכולה לתאר.

אבל הייתי ילדה ונערה ואישה אבודה שחיפשה מקום בעולמו של מישהו ולא היה כמעט מישהו שפתח לי את הדלת ולכן הייתי עסוקה בהישרדות ולא יכולתי לראות אף אחד חוץ מאת עצמי.

השינוי התחיל זמן קצר אחרי שהתחלתי ללמוד קורס אימון. הייתי אז בת 26.

כבר לא גרתי בבית ההורים אלא יצאתי לדירה עם שותפות, שזה היה נדבך נוסף שהרס את ההורים שלי לגמרי.

תוך כדי להלימודים הבנתי איך כל מה שחשבתי שאני יודעת על החיים שלי - עוות לחלוטין על ידי פרשנות מוטעית שלי.

פתאום ראיתי את ההורים שלי ממבט אחר. לא ממבט של אנשים רעים אלא הורים חסרי כלים. פתאום ראיתי את החלק שלי בהסלמה בננו.

פתאום ראיתי באמא שלי אישה שנלחמה על החיים של הבת שלה בכל הדרכים הכי לא נכונות שיש רק כי לא הייתה לה דרך אחרת שהיא מכירה ומה שעבד לה עם שבעת ילדיה לא עבד לה עם האחרונה.

פתאום חמלתי עליה, התחלתי לראות את הסבל שלה ולא רק את שלי.

פתאום ראיתי במריבות שלנו מסירות ודאגה וחוסר יכולת מצד אף אחת מאיתנו להגיד "אני דואגת לך!"

פתאום ראיתי אישה שמגיל קטן עברה חיים לא קלים בהם היא הייתה צריכה כל הזמן להיות בשליטה כדי לשרוד. והיא ניסתה לעזור לי בכלים שעזרו לה עד לרגע שהגעתי לעולם.

פתאום יכולתי לפרש את המעטפה עם הכסף שהיא הביאה לי, כשקניתי מחשב מקצועי חדש (מדובר על לפני יותר מעשר שנים כשמחשב עלה קרוב לעשרת אלפים שקל!) ביטוי לאהבה, אבל לא היו בי את המילים להגיד לה "אמא, אני יודעת כמה את דואגת לי" ו"לא מגיע לי כלום מכל הטוב הזה" ורק אמרתי "תודה".

פתאום ראיתי כמה היא השקיעה בי בשנות הילדות והנערות! לא היה חוג שרציתי ולא קיבלתי: חוג מלאכה, חוג ציור, חוג מחול... הייתי בין הראשונות בכיתה עם מחשב, היה לי חדר פרטי משלי, פתאום ראיתי שהיו לי פריווילגיות שלא היו לחברות שלי: הייתה לי אמא שכל היום הייתה בבית וחתכה לי פירות אחרי הצהריים וארוחת הערב הייתה על השולחן מוכנה ולא נתנה לי להדליק את הגז בשביל חביתה אלא עשתה במקומי! כי "שמא האש תקפוץ וזה ישרוף לך!".

פתאום ראיתי אמא שקנתה לי כל מה שיכלה, ואם היה אפשר לקנות לי אושר במחיר חייה – היא הייתה עושה את זה.

פתאום ראיתי אמא שכל יומה היה קשור בי.

פתאום ראיתי אישה שחווה רגשות קשים על חוסר ההצלחה שלה מול הבת שלה, וחווה כישלון הורי בגללי.

פתאום ראיתי אישה שעשתה כל מה שהיא יכולה וגם הרבה מעבר לזה, בהתאם לידע ולכלים שהיו בידיה.

גיליתי את אמא שלי.

הייתי צריכה זמן לעבד את העובדה שהאישה הזו, שכל כך לא אהבתי, היא האישה שהכי דאגה לי בעולם.

אבל לא היו לה כלים

והיה לה קושי להודות שהיא צריכה עזרה.

היום אין יום אחד שעובר בלי שאנחנו מדברות. או שאני מתקשרת או שהיא מתקשרת אלי. ובדרך כלל זה קורה באותו הזמן, כשאני אומרת לעצמי: "טוב, אני אסיים להדיח כלי ואתקשר לאמא" והנייד שלי מצלצל ו... אמא על הקו! והפוך.

היא מעורבת ויודעת מה קורה איתי, עם בעלי ועם הילדים.

היא הכי מתרגשת בשבילי כשאני מספרת לה שהזמינו אותי לעוד ראיון ברדיו, שהזמינו אותי לעוד הרצאה, שיש לי יומן עמוס בלקוחות.

כשהיא יודעת שאני צריכה להעביר הרצאה היא יושבת עם התהילים על יד הטלפון או בקבר רחל או בכותל או במערת המכפלה או אצל צדיק אחר ומתפללת שאצליח, שהכל יילך כשורה, ומחכה שאתקשר ואספר איך היה, וכשאני מתקשרת היא אומרת לי "התפללתי עלייך כל השעה הזו. תגידי לי שהיה טוב, שנהנית, ששמחו לשמוע אותך!"

היא מרכלת עלי עם חברות שלה בגאווה לא מוסתרת, ופתאום אני שומעת מילים שמעולם לא שמעתי, על כמה אני מקסימה וחכמה ומיוחדת.

ואני נחנקת מדמעות, כי הילדה שבתוכי מחכה לאמא שלה.

ולאמא אין גיל.

ולא משנה כמה אני מצליחה ויכולה ומוכשרת ואהובה ומקובלת וחשובה – אני הכי רוצה להרגיש ככה בלב של אמא שלי.

ואלף מחיאות כפיים באולם של נשים שמעריצות אותי לא משתווה למילה אחת של "אני גאה בך" של אמא.

כי שתינו פולניות, בכל זאת, דם זה לא מים, ושתינו מתקשות להביע את הקשר במילים. עדיין.

השינוי התחיל בי. ברגע שהיו לי כלים איך לראות אותה אחרת, ואז גם איך לדבר אליה אחרת ולתת לה תחושה שהיא ראויה כאמא.

וכשאני הסרתי את הביקורת והשיפוטיות והכעס והסכמתי לפרש את מה שפירשתי כרע לפירוש חדש, טוב, וכשהסכמתי לראות אותה, את אמא שלי, כאדם שלא מכיר דרך אחרת ופועל בדרך הכי טובה שהיא מכירה...

הכל השתנה.

כשהיא הכינה לי את השניצל כמו שאני אוהבת: דק, שרוף וקטן (כן, אני מפונקת) הייתי אומרת לה (ועדיין): "תודה שזכרת איך אני אוהבת את השניצל שלי ופינקת אותי כל כך. בטח עבדת על זה המון זמן" או "תודה שלמרות שאת עסוקה כל כך את עדיין לא מוותרת על מה שאני אוהבת". והייתי רואה איך העיניים שלה נפתחות בהפתעה.

ככה, לאט.

וכשהיא שוב אמרה לי שאני שמנה, כי היא דואגת לי! במקום לכעוס ולהיפגע אמרתי לה "אני מבינה שאת מאד דואגת לי" ופתאום לא הייתה מלחמה ולא ויכוח ולא פיצוץ אלא שיחה.

וכשהיא אמרה "אבל מי ירצה להתחתן איתך?" וראיתי עוד קמטים חדשים של צער ועיניים דהויות מדמעות אמרתי לה שהיא בטח רוצה לראות שאני נשואה ומסודרת ומאושרת במקום להטיח בה שהיא לא רואה בי את הטוב.

ולא התפתחה מריבה.

החודש יש לי יומולדת. אני אהיה בת 35.

את אמא שלי הכרתי באמת בערך בגיל 27.

26 שנים מתוכן היו מלאות במלחמות הדדיות ובשנים האלו חלמתי שתיהיה לי אמא אחרת.

הפסדנו את כל הזמן הזה בגלל חוסר ידע וכלים. בגלל מחשבה של "אני יודעת".

ויחד עם זה הרווחנו את מה שהרווחנו מאז בזכות כלים: כלים לניהול מערכות יחסים, שרלוונטיות לכל מערכת יחסים של אנשים בוגרים: הורים וילדים, בני זוג, חברות טובות, חמות וכלה, מעביד ועובד.

בזכות ידע ששווה חיים.

אחרי שאני השתניתי, אמא שלי השתנה, אבא שלי השתנה, אחיות שלי השתנו, חברות שלי השתנו.

העולם השתנה.

הם לא באמת השתנו. זה פשוט אני שאיפשרתי לדברים חדשים לקרות ביננו.

הפסקתי להילחם באנשים ואנשים הפסיקו להילחם בי.

במקום לשנוא את כולם, התחלתי ליהנות להיות בחברת בני אדם.

במקום להעלב, להיפגע, לעשות עסק מכל מיני משפטים שנאמרו לי, התחלתי להחליק ואין כמעט מישהו שיכול לפגוע בי היום! ואין משהו שמעליב אותי!

כי ככה זה, נכון שכדאי שיהיו שניים לטנגו, אבל אם אין שניים כי אחד מהשניים לא מבין או לא מוכן לקבל עזרה – מספיק אחד כדי לשנות את הכל.

אני הוכחה חיה לכך.

הלקוחות שלי הן הוכחות חיות וקיימות ששינו את החיים שלהם ושל המעגלים הקרובים להן.

התלמידות שלי הן הוכחות עדות לשינויים שאני עברתי ולשינויים שהן עשו במהלך שנת הלימודים שהשפיעו על כל הסביבה שלהן.

אין בית הספר להורות

אין בית הספר לזוגיות

אין בית הספר למערכות יחסים טובות

זה עדיין לא אומר שנגזר עלינו לריב אחד עם השני.

ואם נראה לך שערימת הטישויים המשומשים שנמצאים עכשיו לידי הם כי אני מצוננת, אז יש לך טעות.

זה פשוט כי אני ממש בוכה.

גם כי זכרונות כואבים צפים ועולים וגם כי אני מתרגשת על הניסים שעשיתי במערכות היחסים בחיי.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש' לשינוי".

לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.

דבורי וקשטוק בשיעור ראשון בחינם, מתנה לשנה החדשה, מתוך סדנת "עושות שינוי". זה אפשרי! לפרטים הקליקו ​