פרשת כי תצא: האם התורה נותנת היתר להתפרקות מוסרית?

כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ ה' אֱלֹקֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ: וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה: וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ: וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה: וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ: (דברים כ"א, י'-י"ד).

יש הרבה מה ללמוד ממצווה זו. השאלות עולות מעליהן במלוא העוצמה. איזו מן מצווה זו? האם יש כאן היתר להתפרקות מוסרית? איך יתכן מצב זה? האם זה הגיוני שאדם רואה "אשת יפת תאר", וחושק בה ומגיע למעשים כאלה?

מהתייחסותם של חז"ל למצווה זו, ומפרטי המצווה, יכולים אנו ללמוד ולהבין יותר "מה קורה כאן". הנה הנתונים:

• אותם חיילים, מותר להם גם לאכול מאכלות אסורות בזמן מלחמה, אם אין להם מאכל מותר נגיש. הפוסקים מדגישים, שאפילו אין כאן פיקוח נפש, מותר להם מאכלות אסורות! (ר' רמב"ם פ"ח ה"א והמפרשים שם) מדוע? יש כאן משהו.
• מה שהתירה תורה, זה בתנאי ש"תקפו יצרו", וגם רק אם "לא ילחצנה במלחמה". יש גם הגבלות בהלכה לעניין זה. הוא גם צריך לדעת שיצטרך לשאתה לאישה, על כל המשתמע מכך. לא כל אחד ישמח לזה (ר' שם).
• התורה מתארת תהליכים שמטרתם שתתגנה בעיניו, כמו גילוח הראש, אי לבישת בגדים יפים, שתבכה את אביה ואת אימה שלושים יום, וכל זה – בביתו... הוא יראה אותה בביתו יום יום במשך חודש, בצורה הכי לא מעניינת האפשרית! בשביל מה כל זה? אם התורה התירה אותה וזה בסדר, אז מדוע להמאיסה עליו?
• חז"ל עומדים על כך, שהתוצאה של מי שעובר תהליך זה – סופו יהיה שישנא אותה, והבן יהיה "בן סורר ומורה", ועוד תוצאות לא נעימות כלל. שוב עולה השאלה, אם העניין בסדר, אז מדוע התוצאה שלילית כל כך, עם האזהרה הנלווית לכך? משהו כאן לא מובן.
• ועל הכל, שימו לב, זה רק בשעת מלחמה.

התשובה נעוצה בדברי חז"ל: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". כלומר, המעשה המדובר הינו שלילי, נקודה. אך טבעו של אדם, שעצם האיסור בדבר מסוים יוצר את מה שתיאר שלמה המלך במשלי, שהמפתה את האחר לתאווה, משכנעו ואומר לו:  "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם"! כלומר, יש ריבוי תאווה והנאה, דווקא בדבר האסור. זו נקודה אחת.

נוסף על כך, במלחמה האדם חש מתח עצום. הוא נלחם על חייו, חיי משפחתו ועמו. אין זה אדם במצב של שיקול דעת רגיל, הוא מתוח מאוד. וכמו שאומרים חז"ל ש"והסירה את שמלת שביה מעליה" זה משום שאותן גויות מיפות עצמן במטרה לפתות ולהזנות. זהו גם מצב כאוס, ללא חוק וסדר. אם נצרף גם נקודות אלו לאדם מתוח ברמות קיצוניות, יתכן שיהיה אדם כזה, שיאבד את שיקול דעתו בהזדמנות שלילית "לפרוק מתח" שאינו יכול להכילו, וייפול למקום זה. שימו לב שהתורה גם התירה להם כל איסורים של מאכלות אסורות, אם החייל רעב. זה לא רק עניין זה. אם כן,  ודאי שלא הותרה הרצועה. זהו מצב נפשי ומציאותי חריג! מצווה זו, מטרתה המוצהרת היא למתן את אותו אדם, ולהתיר לו את הדבר, כי בכך ימותן המתח שחש מול פיתוי זה, ואולי הרגלו להיות אדם מוסרי כיהודי, יעזור לו. נוסף על כך, התורה יצרה מסגרת מגבילה ומרתיעה כמו שתיארנו, כדי לגרום לאדם לחשוב פעמיים במצב המסכן את מוסריותו, נוסף על שימור המוסריות שעוד אפשרית במצבו.

המצווה כאן היא, שאם אדם נקלע למצב חריג ולא טוב זה מהסיבות שתיארנו, הותר לו, תוך כדי שהותנו תנאים מגבילים ומאיימים, זאת לעומת מאכלות אסורות, שהותרו אפילו ללא תנאים ואיומים, כמו שהגבילה התורה מול אותה אישה שיוצאת מקושטת כדי לפתותו, כמו שראינו קודם.

המסר הברור ממצווה זו הוא, ישנם מצבים בהם שיקול דעתנו אינו במיטבו, ועלינו להכיר בכך. עלינו להכיר את גבולות יכולותינו, ולהסיק את המסקנות מכך, כאשר הפשוטה שביניהם, זה לא להגיע למקום הניסיון, כמה שפחות ליצור מתח פנימי מול החטא, זה מה שאנו מתפללים "ואל תביאנו לידי ניסיון".

כך גם עלינו להיזהר מ"איסורים מדומים". החזו"א אומר, שבנוסח וידויו של רבנו ניסים האדם מתוודה על חטא – "את אשר התרת אסרתי", מפני שאדם האוסר את המותר יוצר בקרבו מתח רב מידי, שיכול להוביל לזלזל באיסור האמיתי!

ממצווה זו רואים אנו עד כמה רגישה התורה ליכולותיו של האדם, ואפילו במצבים מיוחדים. ומכאן לומדים בעלי המוסר מסקנה פשוטה: אם זה האיסור היחיד שהתורה התירה, הרי שבאמת האדם יכול להתגבר על כל דבר שהתורה אסרה!