בעבר חשבתי: אם כך מתנהגים כמה דתיים – אני לא רוצה להיות דתי!

בעבר הייתי מנותק משורשי היהדות. אמנם גדלתי בבית דתי שומר שבת, אך במהלך השירות הצבאי חלה התרופפות בהנחת תפילין ושמירת שבת. בסתר ליבי חשבתי כי לאחר החתונה אשוב לשמור שבת ולהניח תפילין, אך זה לא קרה. תחושת הנוחות השקרית של אי שמירת שבת השתלטה עלי, ולא היתה לי סיבה טובה מספיק כדי לשוב מדרכי הרעה. זאת על אף שבעומק לבי הרגשתי ריקנות, וחייתי בתחושה שחיי הינם חסרי משמעות.

מידי פעם עלתה בי מחשבה ושאלתי את עצמי, איך יתכן מצב כזה, שיש לנו תורה מופלאה, שיש בה כל ההדרכה לחיים טובים ונכונים, בבריאות, בשמחה ובאושר, ועוד טוב אין סופי – והציבור בכלל, ואני בפרט, לא מחוברים לתורה ולמצוותיה? מצאתי שאני מזהה את התורה עם אנשים בעלי סממנים חיצוניים, ובכל מקום בו אדם עושה מעשה שלא כדרך התורה, אמרתי לעצמי: אם זו הדת, אז אני לא מוכן להיות דתי.

אביא כאן מספר דוגמאות שגרמו לי לבוז לאנשי התורה שלא נתנו דעתם לכך. היה מקרה שבו התפרץ בבית הכנסת אדם, בעל תפקיד שנראה בעיני כדתי מובהק. הוא לא כבש את יצרו וענה לאדם אחר בהתלהמות שמזכירה מגרש כדורגל – וכל זה במהלך התפילה.

או מקרה בו אחד המתפללים המכובדים יותר ביקש לספר לי דברי רכילות זולים שהציקו לו. לשמחתי ביקשתי ממנו לחסוך ממני דברים אלו.

כל התנהגות שלילית של אדם דתי הרחיקה אותי מהדת, בחזרה לתחושת הנוחות השקרית.

ייסורי המצפון ייסרו אותי בעיקר בחגים, וביום כיפור חל השינוי המיוחל. הגעתי עם בני הקטן לבית הכנסת על שם הצנחן אלפסי שלמה הי״ד. ניגשתי לשבת בכיסא שנמצא במעבר בין הספסלים השמורים למתפללים הקבועים, ואדם מסוים, שישב על ספסל במקומו השמור, אמר לי (בחוסר סבר פנים, בלשון המעטה): "המקום תפוס". שום אדם לא מצא לנכון לכוון אותי למקום פנוי, ומצאתי את עצמי עם בני עומדים בחוץ, ושומעים את התפילה מבעד לשלבי הזכוכית. מה שהחריף את תחושת העלבון שלי היתה העובדה שהכיסא השמור-כביכול נשאר פנוי עד סיום התפילה. לצערי הרתיעה שלי מהדת רק התעצמה, ואיבדתי תקווה לחזרה לחיק התורה.

היום אני יודע מה בכל זאת החזיר אותי לתורה ולמצוותיה, מה שלא ידעתי אז.

מי ששואל – בסוף גם נענה

בשיר השירים כתוב: "מלך אסור ברהטים". רבי נחמן מברסלב אומר כי ה"רהטים" הם המחשבות שלנו (רהטי המוחין), ואומר שאדם המחשב ומגבר מחשבתו באיזה עניין – וודאי שיהיה לו. החזון איש כותב כי למחשבה יש תוקף גדול ליצור מציאות של ממש בעולם המעשה. מה שקרה לי במהלך השנים הוא, שהמחשבה השלטת במוחי היתה השאלה מה אני צריך לעשות כדי לחזור לדת. שהרי התורה הנפלאה ניתנה לכלל עם ישראל, וכל יהודי שרוצה בתורה – יבוא ויטול. הבנת התורה ופירושה אינה חד משמעית, ואינה שייכת לאדם זה או אחר. מזווית הראייה שלי נתתי פירוש חיובי, בונה ומעצים לכל הכתוב בתורה, וכאשר הגעתי לצומת של אי הבנה – ידעתי שזה נובע מחסרון הבנתי. לשמחתי הרבה, מתוך ניסיון של כ-70 שנה, ידעתי כי מי ששואל – בסוף גם נענה. והתובנה המדהימה שחלחלה במוחי קבעה לתת פירוש שונה לאירוע, שהמציאות שלי תשתנה. חמלתי על אדם שעשה שלא כדרך התורה, ואף לימדתי עליו זכות במחשבתי. עשיתי הפרדה מוחלטת בין התורה ומצוותיה לבני האדם. הפסקתי לשפוט במחשבתי אנשים שהתנהגו לא נכון. שידרתי אהבה לאדם, וקיבלתי את השונה מתוך סבלנות וסובלנות. קיימתי את הפסוק "כמים המים לפנים כן לב האדם לאדם". האור החיים מפרש: "כי הלבבות ישכילו בנעלם". יחד עם זאת, לקחתי דוגמא חיובית מאנשים רבים וטובים שנהגו נכון. העצמתי כל התנהגות חיובית מחד, ומזערתי (עד כדי התעלמות) התנהגות שלילית מאידך.

יחד עם זאת, נזכרתי באירוע מעצים מתקופת ילדותי ברמלה. הרב יצחק אבוחצירא (בבא חאקי זצוק״ל) ייחד את הדרשה שלו למקרה שאדם מסוים ירק במדרגות העולות לבית הכנסת, וזה גרם גועל לאנשים. הרב נזף במי שלא נותן מחשבה לצער שהוא גורם לזולת. כילד קטן ראיתי מה גדולה חשיבותה של ההתחשבות בזולת. מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך. הדי הדרשה מלווים אותי בכל מעשה, עד היום.

בהמשך חיי השתנו מבלי הכר. בכל בוקר לאחר ברכות השחר בכוונה רבה, אני שואל את עצמי מה המעשה הטוב שאני יכול וצריך לעשות היום, מבקש מהשם "תקנני בעצה טובה מלפניך", ועוד על זה הדרך.

בימים הנוראים התפללנו לבורא עולם "זכור כי עפר אנחנו". לעניות דעתי, אנחנו צריכים לדעת ולזכור כי עפר אנחנו, זה המפתח להתנהגות בענווה, ללא פנקסנות כלפי הזולת שעשה לנו משהו שלא יאה, שמתעצם לממדים מפלצתיים ככל שהאדם מחשיב עצמו. הרבי מלובביץ' אומר: אדם שנפגע – סימן שהוא בעל גאווה. לא לבוז לשום אדם באשר הוא, תמצא נקודה חיובית אצלו ותעצים אותה, תשער את גודל אהבת הבורא לכל אחד ואחד.

מה לעשות, ובכל דור רוצים להשמידנו פיזית או רוחנית, כמו  גזירת הקנטוניסטים במאה ה-19, כאשר הצאר ניקולאי הראשון גזר גיוס המוני של ילדים לחינוך במסגרת צבאית, ובהגיעם לבגרות – גויסו הילדים לצבא הרוסי, תוך כפיית הנצרות על הילדים היהודים, כך שנעקרה ממש הזהות היהודית מהיהודים. לעיתים אנו בזים ליהודי רוסיה, במקום לרחם עליהם, לאהוב אותם ולקרבם ליהדות. אנו חייבים להביא לידי ביטוי את מה שלמדנו לגבי "ערבים זה לזה" – באהבה, בחמלה, בסבלנות, בסובלנות ובתפילות מעומק הלב לבורא עולם. אחדות העם חשובה מאד אצל הבורא, וכל המתפלל על חברו – נענה תחילה. לא להיות קפדן על האחר, לירות חיצי ביקורת מורעלים בדימוי העצמי של האחר, ולקבע בכך דימוי עצמי מרוסק. לדעת היכן לשים פסיק במשפט. כמו "דברי חכמים בנחת, נשמעים!", "הווה דן את כל האדם, לכף זכות" ו"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".