היהודי הגלמוד נפטר מבלי לשוחח עם בנו המתבולל. "דוד, מי יאמר עליי קדיש?"

בשנת תשל"ו בקרתי ידיד שהיה מאושפז בבית החולים תל השומר. ביום שני כ"ה אלול, יצאתי לפוש מביתן החולה. לפתע שומע אני אחיות שקוראות לי: "רבי, רבי, אתה יכול לבוא לכאן לרגע?". הן ספרו לי שבביתן סמוך שוכב יהודי גלמוד, חולה קשה, שאינו מדבר. איש אינו מדובב אותו. ומכיוון שחזותו היא יהודי חרדי, חשבו האחיות שאם אכנס פנימה ואדבר עמו, יפתח פיו וירווח לו.

נכנסתי, על המטה שכב יהודי כבן שבעים, חיוור, כחוש ורזה. בפתק המחלה שהיה תלוי בראש מיטתו, נכתב שמשקל החולה שלושים וחמשה ק"ג. מצבו היה בכי רע. מראהו – קשה לתיאור. בידו החזיק ספר תהילים. שפתותיו נעו, וקולו לא נשמע. המחלה הקשה לא הייתה נפוצה אז, אבל הבינותי שהוא נגוע בה. נגשתי אליו בלאט, הוא היה שקוע בספר תהילים. שאלתי אותו: "יש לך ילדים?". הוא לא הזיז את ראשו להתבונן בי, השואל, אבל ענה: "אין לי ילדים". יש לך אישה?" – המשכתי לחקור. "אין לי אישה", השיב. "יש לך קרובים?", "אין לי קרובים. יש לי קרוב אחד", המשיך, "ספר התהילים. תן לי לשוחח עמו לפני שאעזוב את העולם האכזר. כאן בעולם לא טעמתי טעם שמחה, חיי היו מרים. למה תפריע לי?". עמדתי לצאת מהביתן באכזבה. כשיצאתי, שמעתי אותו מדבר אל עצמו: "יש לי ילדים. אבל זה לא עניינך! דוד, בני! דוד! ילד מתוק ויפה היית כשנולדת. עיניים כחולות, שיער זהוב, כמה התפללה אמא לה' שיתן לה בן. ואכן, לעת זקנתה קבלה בן חמוד, יפה עיניים, דוד שלי"... חזרתי לאחור. האחיות עמדו ליד המיטה, עיניהן זולגות דמעות, מרותקות לסיפורו. הוא היה לפני יציאת הנשמה, דם שתת מגופו. אך שום אחות לא טרחה לנקות את הדם. כולן עמדו כמהופנטות, והאזינו לסיפורו.

"היית חוזר מה'חידר', יושב על הברכיים שלי, ושואל: 'אבא איפה גימ"ל, איפה חי"ת'. העיניים שלך היו מלאות חיים, מלאות שמחה. אמא הייתה מכינה לך עוגיות דבש, ואתה היית לומד בחשק.

היית ילד מוכשר מאוד, כשהיית בגיל שבע ידעת כמה סדרים של משניות בעל פה, ובגיל שמונה למדת גמרא. אמא הייתה אומרת לך: `דוד, למדת הרבה, לך לשחק'. היית מנגן בקול מתוק את הגמרא בסנהדרין: 'דיני ממונות בשלושה, גזלות וחבלות בשלושה'".

הוא אמר זאת בניגון, מנסה לחקות את בנו דוד.

"ואמא הייתה אומרת: 'כבר למדת מספיק, דוד'. ואז פנית אלי: 'אבא, אמור לאמא שתשיר: 'אחת שאלתי מאת השם, אבא, תשיר: שבתי בבית השם', היית לומד כל כך בחשק, ואמא עמדה ודמעות של אושר נסוכות על פניה. המלמדים ניבאו לך עתיד מזהיר, היית לומד בחשק גדול. יום אחד חזרת הביתה. אבא היה בעבודה, אמא לא הייתה בבית. מקופת החולים התקשרו ושאלו: 'היכן אבא?' כולך מפוחד, איתרת אותי, וספרת לי שרוצים אותי דחוף מקופת חולים. כשחזרתי עם אמא הביתה, בידינו היו צילומים. אמא אמרה: אני חולה מאוד, דוד, תתפלל, אני חיבת לנסוע לבית חולים רחוק רחוק'. עמדת והתפללת. גמרת כל יום את המזמורים של אותו יום. ילד בן עשר היית, יגעת בתורה יומם ולילה, התפללת לרפואתה השלימה של אמא.

"לאחר שלושה חודשים שאמא לא הייתה בבית, יום אחד צלצל הטלפון. זינקת לעברו. אמא בטלפון! 'אמא!' קראת, 'אני לומד חזק. אמא! אני מתפלל חזק'. אמא דיברה בשפה רפה: 'אני שמחה, דוד'. 'אמא, את תחזרי בריאה הביתה?', 'אני מקווה', השיבה אמא. 'אמא, אמא'לה, תבטיחי לי שתחזרי. אני לא רוצה לגור עם הדודה, רק את נותנת לי חשק ללמוד. כשאת לידי, אני שמח. כשאת אינך אני עצוב. אני לא רוצה להיות עצוב. אמא, אני עוד ילד קטן הזקוק לאמו. את מבטיחה לי שתחזרי?', אמא הבטיחה שתחזור. אחרי חודש אמא חזרה, אבל באוטו של חברא קדישא.

"האור שבעיניו של דוד כבה. החיות שנטעה בו הן, המרץ שנטע בו חיות, הכל סר. הוא הפך לילד בלי מבע. שום דמעה לא זלגה מעיניו. שום זעקה לא יצאה מפיו. הוא הלך בהלוויה של אמו כאילו אינו שייך לשם. אמר קדיש כקורא בעלמא. גם ב'שבעה' ישב ללא שום תגובה. בלימודים לא היה מרוכז. הייתי גוער בו: 'דוד, כשאמא אמרה שלא תלמד – אתה למדת, ועכשיו שאמא מתחננת שתלמד – אתה מתנהג כפרחח'. כשהייתי מטיף לו מוסר, עמד כשראשו כפוף, רגליו רעדו, אצבעותיו שרטו זו את זו. כל עמידתו אמרה: 'מתי תסיים כבר את המוסר? אין לי כח לשמוע'. ואני הייתי צועק עליו: `דוד, מה אתך?' במקום לשיר לדוד 'שבתי בבית השם', במקום לפזם לו 'דיני ממונות בשלושה' ולעודד אותו, להזכיר לו את הרגעים המרוממים – הייתי גוער בו. והוא הפך לנער סגור יותר ויותר. היה אומר לי: 'אני אהיה בסדר'. רצה שאשתוק. פעם תפסתי אותו בעבירה: 'דוד, אתה משקר! הבטחת לי להיות בסדר'. ואז פרץ בצעקה: 'אסור לשקר? גם אמא שיקרה לי. אמא הבטיחה לחזור, אמא שקרה'. ומאז הפסיק לדבר איתי.

"שערותיך גדלו, הקשר בינינו היה קריר. כשהיית בן חמש-עשרה, ראיתי אותך בשבת נוסע על אופנוע. אני זוכר שפני היו אדומות מזעם, עצרתי בגופי את האופנוע וזעקתי: 'אתה לא בן שלי, פושע שכמוך'! הייתי בטוח שתעצור ותבקש ממני סליחה. אבל לראשונה הרמת את ראשך, נעצת בי את עיניך הקרות ואמרת בשלוה: 'ואתה לא אבא שלי'! נעלמת. היה בי רצון לפול על רגליו ולהתחנן: `דוד, שנינו גלמודים, בוא נעזור זה לזה, בוא ואעזור לך'. אבל עד שחשבתי על כך, נעלמת, לא חזרת. מאז אבדתי את טעם החיים, הפכתי גם אני לסגור. דוד ירד מהארץ, שמעתי שהפך ליהלומן במנהטן שבניו יורק. התחתן עם גויה. זיכה אותי בחמישה נכדים גויים.

"דוד, מי יאמר אחרי קדיש? דוד, אני יודע שאני אשם. היית ילד של תורה, ידעת משניות בעל פה, כשהיית מנגן את ניגון הגמרא כל גופך היה מתרונן. היית קשור לאמא. נבהלת כשהיא עזבה אותך בלי לומר שלום. ואני, במקום להיות לך גם לאמא, הפסקתי להיות לך לאבא, הפכתי לשוטר. דוד, עיניתי אותך. לא ידעתי איך לדבר אתך, הייתי שקוע בצרה שלי, ניסיתי להישען עליך".

"דוד, אני מעונין לדבר אתך!", וכאן פנה הזקן אל האחות: "אני מבקש טלפון".

האחות הראשית הגישה לו טלפון. השעה שלוש דקות לחצות. אצבעותיו מתאמצות לחייג, הוא מסרב לקבל עזרה. 001 לארצות הברית. 212 למנהטן, את חמש הספרות האחרונות לא אשכח. שלש, שש שבע, שלוש, אחד! הטלפון תפוס... השעה בישראל שלוש דקות לחצות. במנהטן שלוש דקות לחמש, שעת סגירת המשרדים, והטלפון תפוס. עם מי שוחח דוד?.

בעברו השני של האוקינוס, חי דוד חיי שפע. מרוצה היה מפרנסתו ומביתו, והדבר היחיד המעיב על אשרו הוא, כאשר אשתו מטיחה בפניו את עובדת היותו "יהודון". מה לא עשה דוד למענה? קנה לה שמלות חדשות, מכונית חדישה, אך היא עדיין בשלה. "אתה מתייחס אלי כהתייחס יהודי אל אשתו". ואז גומלת החלטה בליבו, לקנות לה ליום הולדתה הקרב ובא טבעת יהלום בשווי עתק. מכיר הוא כושי שבידו יהלום יחיד במינו. צבעו ירקרק, וזהרו הטבעי כאור יקרות. סמוך ובטוח דוד כי הכושי לא מכיר בערך האוצר שבידו. "חמשת אלפים דולר. אתה מוכן?" שואל דוד את הכושי בטלפון. "מה??? השתגעת?! לפחות חמישים אלף דולר!" משיב הכושי. "תשמע, אל תצחק ממני, היום יום הולדת לאשתי, ולכבוד המאורע אתן לך עשרת אלפים דולר עבור היהלום. סוף סוף אנו סוחרים זה עם זה מספר שנים". "אהה, יש לאשתך יום הולדת? לא ידעתי! אם כן, כמתנה ליום הולדת אמכור לך את היהלום בשלושים וחמישה אלף דולר". "תראה, אני ממהר מאוד, עשרים אלף דולר", מציע דוד. "שלושים אלף", שאג הכושי, "יהודון שכמוך! סחרתם בנו כעבדים, ועכשיו אתה עושה ממני צחוק?". דוד מעמיד פנים כנפגע. "אני לא יהודון! קח שלושים אלף דולר, ואל תאיים עלי! אני לא מפחד". דוד מחזיק ביהלום ומנקה אותו. "הא כושי", אומר לעצמו, "נדמה לך שסידרת אותי. שלושים אלף דולר קבלת, על יהלום ששוויו מיליונים".

שלוש – שש – שבע... החולה נפטר בספרה שבע. ספר התהילים נשמט מידיו. בכ"ה באלול, יום שנברא בו העולם, נפח את נשמתו יהודי גלמוד. האחות הנרגשת מהרה לחייג למנהטן. מעבר לקו היה דוד. "כאן מדברים מבית החולים תל השומר בארץ ישראל. אביך... נפטר. ההלוויה תצא בעוד עשרים וארבע שעות, מחר, יום שלישי, בחצות לילה לפי שעון ישראל". "אבא נפטר?", הרהר דוד. "מה קורה כאן? בבוקר אשתי קוראת לי יהודי, בצהריים הכושי קורא לי יהודון, ובערב מצלצלים אלי יהודים מארץ היהודים, ומספרים לי שאיזה אבא יהודי נפטר". "אין לי אבא. זה לא מעניין אותי. אגש הביתה, ואביא לאשתי את היהלום". דוד מתכונן לנסוע הביתה, לחגוג עם בני משפחתו את יום הולדתה של אשתו. "אבל למה אני מזיע, למה אני רועד? לא מעניין אותי מאבא שלי כלל! מדוע המחשבות מטרידות אותי? איך אפשר להיפטר מהן? אני עכשיו נוסע הביתה". אבל הרכב נוסע לשדה התעופה קנדי.

"שלח לחמך על פני המים.. ברוב הימים תמצאנו". גרסא דינקותא אינה הולכת לאיבוד, תפילות שאדם התפלל אינן שבות ריקם. בלא להבין איך ולמה, מוצא דוד את עצמו במטוס הטס לארץ ישראל.

יום שלישי, שעה לפני חצות הלילה, אני רואה לפני יצור אדמוני, עיניים ללא הבעה, כרס עגולה. אי אפשר להאמין שהעומד לפני הוא דוד, יהודי מזרע אברהם יצחק ויעקב. כשראה אותי, שאל: "הכרת את אבא? הוא למד תורה לפני פטירתו?" – קולו היה יבש ודוחה. חשבתי שלא לענות לו. אבל לפתע הוא התחיל לנגן: "דיני ממונות בשלושה, גזלות וחבלות בשלושה". והקול קולו של ילד, רווי געגועים. ואני מתבונן, ולא מבין. עומד כאן אדם כבן שישים, פניו מגושמות ונפוחות, עיניו כשל גוי, אך קולו כקול ילד תמים, ילד יהודי החושק בתורה. בקושי עניתי לו: "אבא לא למד תורה".

הוא הסתובב לו אנה ואנה באפס מעשה, ובקול קריר ונוקשה המשיך לשאול: "תהילים הוא אמר?". שוב חשבתי שלא להשיב לו, שאלותיו השחצניות אינן ראויות לתשובה. אך כששמעתי אותו מתחיל לנגן את מזמור קי"ט בתהילים, בניגון של תינוקות של בית רבן פסוק אחר פסוק, ואינך מבין כיצד "גוי" שכזה, מושחת כזה, יכול לנגן פסוקי תהילים, והקול קול מתוק, קול של ילד רווי אמונה – על כרחי עניתי לו: "אבא אמר תהילים". "ושמע ישראל הוא אמר?" כף ידו הייתה מונחת על עיניו והחל קורא מילה אחר מילה: "שמע ישראל השם אלוקינו", כפי שיהודים קוראים בסוף תפילת נעילה. "אבא לא אמר שמע ישראל", עניתי בהתרגשות. "אבא דיבר רק עליך. ההברות האחרונות שלו היו מספרי הטלפון שלך". "מה אבא רצה לומר לי?", שאל ברוגז, "איני יודע למה הגעתי לכאן". גופת הנפטר הגיעה. הוא התבונן בה בזעם. דוד, אגרופיו קפוצים, החל רוטן לעצמו, "אני לא יודע מה אתה שווה שהגעתי לכאן". הוא עמד לבעוט במיטת המת, אך איש ה"חברא קדישא" דחף אותו וגער בו: "אדוני, אתה לא במנהטן".

"מתי הוא טלפן?" שאל. "אתמול, שלוש דקות לפני חצות על פי השעון הזה", הצבעתי לעבר השעון העגול של ביתן 40, "לפני עשרים וארבע שעות בדיוק". דוד התבונן בשעונו, פניו חוורו כסיד. "הרי הייתי בחנות?". "נכון, אבל הטלפון היה תפוס", עניתי לו.

הוא עמד המום, האחיות והחברא קדישא רצו להתחיל במסע ההלוויה, השעה כבר שעת לילה מאוחרת. מכיסו נשמטה קופסה, מתוכה נפלה טבעת יהלום. יהלום קטן שהאיר אור גדול. אומר בכנות, הפעם היחידה שהתפעלתי מהעולם הזה הייתה כשראיתי את היהלום הקטן מאיר אור גדול וטבעי. הכל עמדו מתפעלים מהיהלום. איש לא נתן ליבו אפילו להרים את ספר התהילים המוטל עדיין על הארץ. והנה, דוד רוצה להרוס את היהלום, רוצה לשברו, לרסקו. איש לא הבין מה קרה לבחור האדמוני הלז, שרוצה להשחית יהלום נדיר ויקר כל כך.

הוא התנפל על הגופה ונשקה. "אבא'לה! אבא'לה!" הוא נשק את הגופה. "אני דוד שלך. אבא! תשיר 'שבתי בבית השם', אבא'לה 'דיני ממונות בשלושה'. "אבא, אם הייתי יודע שאתה בטלפון... מי צריך את היהלום הזה, מה שווה היהלום, מה שווה האישה הגויה, לעומת שיחה איתך, אבא". וה"אילו" הזה חדר לליבי ועורר בי מחשבות לקראת ימי הדין המתקרבים ובאים. נקיפות המצפון, המחשבות "אילו הייתי עונה בזמן", "אילו הייתי עושה צעד קטן בעיתוי הנכון" – מחשבות כאלו ואחרות ילוו את דוד כל חייו. ברור לי כי אף אחד לא היה רוצה לחוש תחושת החמצה מעין זו שהייתה לדוד. אלא שאם נתבונן ונעמיק, זו בדיוק המחשבה שאמורה להיות מנת חלקו של כל אחד ואחד. מראש חודש אלול, אבא שבשמים ממתין ומייחל לשמוע ממנו, לראות אותו צועד לעברו, ולו צעד אחד. אבא מחכה ב"טלפון, ארבעים", רוצה לשמוע רק אותי, והימים חולפים ומעברו השני של הקו אין קול ואין קשב, עד שהשיחה מתנתקת... אילו הייתי יודע שאבא בטלפון, אילו הייתי יודע שהיום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אילו הייתי יודע שאבא רוצה לשמוע אותי, רק אותי, הייתי מניח את כל תאוות העולם, את כל העניינים כדי לשוחח עם אבא שבשמים.