עם הניסיונות, אנו ממליכים את הקב"ה עלינו

רק שלוש דמויות זכו בתורה לתואר "עבדי", היינו עדות מהקב"ה הכתובה לדורות כי אלו עבדו אותו באופן מוחלט ואבסולוטי: אברהם אבינו, משה רבנו, וכָּלֵב בן יפונה. עם אברהם אבינו ומשה רבנו "מסתדר" לנו התואר הנשגב, אבל כלב בן יפונה? למה הוא הושווה לאבי האומה ולמקבל התורה? למה רק הוא זכה להצטרף אליהם?

התשובה הרי פשוטה. הוא היה מקבוצת המרגלים שסירבה להיכנס לארץ, והוא התנגד להם ורצה להיכנס כי כך ציווה השם, למרות שיקולי הכדאיות הרוחניים! אבל האור החיים הקדוש (במדבר י"ד כ"ד) מוסיף קצת רקע שמעצים את כל המקרה, את כל ההתרחשות.

בתורה נכתב על כלב: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו". מה זו רוח אחרת? מסביר האור החיים שהכוונה ליצר הרע שדחף אותו להיות חלק מהמרגלים! להיות שותף למרידה בקב"ה! אך כלב, למרות הדחף הפנימי, השלים עם רצון הקב"ה, "אשר על כן זכה כלב שיקרא עבד ה' כמשה רבינו עליו השלום"!

וכאן הבן שואל: רגע, הוא נכנס לניסיון? היו לו מחשבות של מרידה? היכן נקיות הדעת שלו? היכן טהרת הלב? הלזה יקרא "עבד ה'"?

מתבהר מדברי האור החיים, ש-כן!

כי רגע המפגש עם הרצון הרע, השלב של ההתלבטות – אינם סתירה לעבד ה'. אדרבה, זה חלון ההזדמנות להפוך לעבד ה'! זה האדם מעצם טבעו, כדי למלאות את השליחות והתפקיד המיוחד לו בבריאה, שלמרות התעוררות הרע הוא משלים עם רצון השם, ועל אף ההתלבטות הוא ממלא אחר הוראותיו, ואז דווקא אותו מפגש עם היצר-הרע, דווקא אותה רוח-רעה שהחלה לפעם בו, הם שמובילים לרווח המוגדל: "זכה כלב שיקרא עבד ה' כמשה רבינו עליו השלום"!

וכמו שהרב הוטנר משחיז זאת בניסוח משלו (פחד יצחק – אגרות ומכתבים, אגרת קכ"ח): דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים"!

ניקח את כל הניסיונות שלנו, את כל ההתחככויות בנמוך והרדוד שהעולם-הזה מציע, ונעשה להם חוויה מתקנת: הרגעים האלה, הניסיונות האלה הם כלי להצטיינות של כבוד שמים"! הם הרגע שהאדם לא רק אומר "ה' מלך", אלא מבצע את זה בפועל. והדברים פשוטים. הרי אם עמדת בניסיון, ודאי שהפכת אותו ל"כבוד שמים", וגם ודאי שהניסיון נשלח משמים. אם כן כל מטרת הניסיון הזה וכל סיבת היצירה שלו היא "הצטיינות של כבוד שמים".

והאור החיים חוזר ומבהיר כך פרשה אחרת בתורה – מחלוקת קרח ועדתו. באחד משלבי המחלוקת משה ואהרן נופלים על פניהם, ומכתירים את הקב"ה בתואר חדש: "א-ל א-להי הרוחות לכל בשר" (במדבר ט"ז כ"ב). מהו התואר הזה? מה השבח בו? מסביר האור החיים, שיש לבורא יתברך "דרגות" בחפץ שלו מבריאת העולם: א. שבח והלל שנותנים לו צבא מעלה. ב. שבח והלל שנותנים לו הצדיקים שכבר נפטרו. ג. והיא "דרגת החפץ" הגבוהה: כשהנשמה בתוך בשר מגושם המונע ממנה להכיר את ה', מצב המוביל אותה להתנגש בקטנוניות ושפלות – ודווקא מאותו מקום מצליחה הנשמה "להתעצם" ולאהוב את ה' – זה חשוב אצל הבורא למעלה מהכל! יותר משירת המלאכים ושירת הנשמות!

כי תפקיד הבריה המכונה "אדם" אינה לעשות את רצון הבורא מכח שוטטות בעולמות עליונים, כשידו אוחזת בכיסא הכבוד. להיפך, תפקידי האדם "נתפרו" לפי נתוני העולם התחתון, ובכוונה-תחילה הוא חי ומרגיש את סערות היצר והמידות הרעות, כדי שיתרומם מעל כל זה, ואז הוא מיישם את רצון השם ממנו, אז הוא מבצע את השליחות שלו, שעולה על שליחותם של המלאכים!

על זה הכתירו משה ואהרן את הקב"ה בתואר "א-להי הרוחות לכל בשר": "שאתה חפץ שא-לקותך תהיה לרוחות בזמן שהם בבשר... שהוא רום תכלית חשקך"! כביכול פסגת שאיפתו יתברך היא ההתגברויות של האדם, בהיותו גשמי, ואם כן, דווקא אותו רגע נמוך, בו מתעוררים באדם הרצונות השליליים שבו, הוא הרגע המכונן, מטרת כל בריאת העולם וכל העולמות כולם!

ואלו הם למעשה דבריו המפורסמים של הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות י"ג ט"ז), שמטרת תפילה בציבור בבית הכנסת כדי שיהיה לבני אדם מקום שיתקבצו ויודו לא-ל שבראם, יפרסמו את זה, ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו: "שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה! ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לא-לקיו שבראו".

עד-כדי-כך הניף ורומם הרמב"ן את התופעה הזו שיצור מגושם אומר לפני בוראו – ברייתך אני! עד "שאין לנו טעם אחר ביצירה", ביצירה האדירה והמורכבת שלעינינו על כל פרטי פרטיה הגשמיים והרוחניים, עד שהרגע הנכסף בכל היצירה הזו הוא כשאדם חומרי, העשוי מבשר ודם, מודה כי ה' הוא אלוקיו!

כי אכן כן, כשמלאך עונה ואומר "ברייתך אני", אין בכך כל חידוש. הוא עומד אי-שם בשמי השמים, רואה מה שרואה ומשיג מה שמשיג, ברור שכל יישותו תזעק – ברייתך אני, שכל-כולו יכסוף ויתכבד בזעקה הזו. אבל האדם נמצא "במקום שרבים המרחיקים ממנו יתברך", אין לו שום השגה חושית בכבודו של מקום, בכוחו ובגבורתו, ובשום פרט. כשהוא מודה לקל שבראו והמציאו, כשהוא מפרסם בעולם – ברייתך אני! הוא עושה זאת מתוך ב ח י ר ה, מתוך החלטה וקבלה, וכמו-כן מתוך הסתר פנים ואי-ידיעה, ומשום כך רק הוא – "טעם היצירה הראשונה"!

ורבי חיים קמיל זצ"ל מספר (אמרי חיים, פרשת מסעי אות ה') שהחפץ חיים אמר לרבי דב לאפין שבשעה שמצווים את הנשמה לרדת לעולם לתוך האדם היא לא רוצה, היא מסרבת, כי מכניסים אותה למקום סכנה, מקום בו הנפילות רבות. אלא שמסבירים לנשמה שיש לה סיכוי לקבל את התואר "עובד ה'"! ובתואר זה אפשר לזכות רק בעולם הזה שיש בו ניסיונות, מה שאין בעולמות העליונים. ובהסבר זה הנשמה מתרצה לרדת לעולם, למרות כל הסכנות והניסיונות שיש בו.

והגאון ר' יצחק הוטנר משייף נקודה זו בהתנסחויות קולעות כדרכו (שם):

"אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד-הוא, לעומת זאת צייר בנפשך גדולתם של גדולי עולם באותיות של מ ל ח מ ה  נ ו ר א ה, עם כל הנטיות השפלות והנמוכות! ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת-היצר, דע לך – שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלימה שאתה רוצה בה".

משפטים אלו צריכים לרצד מול העיניים באש רושפת ומלהטת, להבהב מול האדם ברגע-ניסיון, להזכיר לו שדווקא לרגע זה הוא נוצר, ודווקא ברגע זה הוא נדמה לכל הגדולים! וכי למשל – אותו חפץ חיים, סבא קדישא, המצטייר לעינינו כסמל השלימות הטוהר והבוהק, נוצר דווקא מההתמודדויות המטופשות שלפנינו, מהתגברויות חוזרות ונשנות על יצר-הרעל'ך למיניהם, שאינם פוסחות על אף-אחד, והן שיוצרות אותו!

ובמאמריו לר"ה (מאמר כ"ה סק"ד) מחדד הרב הוטנר כי השיר של יום הששי הוא "ה' מלך", כי ביום זה נברא האדם – שבלעדיו אין מלכותו יתברך ניכרת בעולם כלל, על כן יום בריאת אדם, הנופל וקם, הנחלש ומתחזק, הוא היום ששירתו היא "השם מלך"!

אז הנה, אנו עומדים ב"קדושה", נושאים רגליים ואומרים בדביקות: "כתר יתנו לך ה' אלוקינו"! שרים את המילים האלו בכל מיני הזדמנויות, מתמלאים כיסופים והשתוקקות, הא! וכי קלה היא בעיניכם, שאנו הקטנים נבחרים להניח את הכתר על ראש המלך?! כן, אבל המילים האלו הם רק תיאור, הם סיפור דברים, מתי הוא רגע הביצוע בפועל? מתי הלכה למעשה עמך ישראל קבוצי מטה נותנים את הכתר בראש המלך? לכאורה תיכף כשאנו אומרים ומשלשים "קדוש קדוש קדוש", ומקיימים בכך מצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל". אנו מבצעים את הלא-נתפס, לתת כתר בראש המלך. אבל כשיהודי מתנסה במשהו, רדוד ועלוב ככל שיהיה, והוא נמנע מכך כי מלכו של עולם ביקש זאת, הוא לא רדוד ולא עלוב, הוא עסוק אז בדבר הנורא ביותר שמציאות יכולה להציע – הוא ממליך את הקב"ה על איבריו, הוא מכתיר אותו אז באותו הפרט שהוא ביטל רצונו מפני רצון השם, אז הוא הביצוע בפועל של "כתר יתנו לך עמך ישראל קבוצי מטה"!