ההסתכלות הנכונה על הסערות בעולם: האם כדאי להתעדכן בחדשות?

הסערות – תרתי משמע המתחוללות לאחרונה בעולם, אלו של מזג האוויר שחולל שמות בארה"ב, ובעיקר אלו של האווירה – אווירת מלחמה במזרח הרחוק, כל אלו מביאים אותי לתובנה הבאה: אם אין לך אמונה, על תשמע ואל תקרא חדשות – כי בלי אמונה אפשר לחיות בחרדה מתמדת... אולם אם יש לך אמונה גם אל תקרא / תשמע חדשות, כיון שהן משמיעות ללא הרף את המסר הסמוי כי האירועים נמצאים בשליטת בני אנוש.

לפי המדיה התקשורתית מה שיקרה בקוריאה תלוי בשאלה האם הרודן הוא אכן מטורף או לא, האם האיומים של טראמפ ירתיעו אותו או לא, באיזו מידה הנשיא האמריקני מוכן להיגרר למלחמה גרעינית... - או האם הוא המטורף.... וכו' (אפשרויות נוספות בתקשורת...).

כך בנושא זה וכך ביחס להתבססות האיראנית בסוריה או בהקמת מפעלי נשק בלבנון. התקשורת בנויה מטבעה על עיסוק בדברי ומעשי בני אנוש ובהקשר של 'סיבה - תוצאה' כפי שהן נראות במבט טבעי אולם היא מסיטה אותנו מהמבט הנכון והאמיתי. (אולי דווקא בחדשות על חוסר האונים של המעצמה הגדולה בפני איתני הטבע ניתן לקרא ולהיווכח כמה כח עליון גובר על האדם, אבל הן מיד תעבורנה לעסוק במה שעושים ומה שהיו צריכים לעשות...).

אז אם כן אם אתה מאמין שהכל בידי שמים, אל תקרא חדשות כיון שהן ממסמסות את האמונה שלך, ואם אתה לא מאמין או לא מספיק 'חי באמונה' אל תקרא את הדברים שבאמת עשויים להביא אותך לחרדה...  (טוב, לא התכונתי ממש ברצינות... גם בשביל לכתוב את הטור הזה צריך לקרא קצת חדשות, אבל הכרח להקדיש תשומת לב וערנות לנקודות דלעיל, ובכלל כמה שפחות יותר טוב...).

תכלה שנה וקללותיה

ומכאן לפרשתנו: פרשת השבוע עוסקת בין היתר ובעיקר בברכות ובקללות שנאמרו לעם ישראל המתנות את ההצלחה העושר והאושר בשמירת המצוות. את הפרשה הזו עלינו לקרא דווקא לפני ראש השנה (ולא משום שכך הוא הסדר במקרה, אלא גם בתקופות קדומות בהן סיימו את קריאת התורה אחת לשלש שנים) יש סדר מיוחד לקרא את הקללות הללו לפני ראש השנה בסימן של 'תכלה שנה וקללותיה' (גמ' מגילה כ"ט) מכאן בא הביטוי והפיוט 'תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה ואנו בהחלט מקוים שנזכה לכך.

אולם יש צורך להתבונן האם קריאה בעלמא נותנת את האפקט הזה? מה ה'סגולה' בקריאה של פרשיות אלו כדי לכלות את הקללות אם חלילה הן עלולות להגיע?

המפתח להינצל מגזירות קשות הוא בראש וראשונה בהכרה שהאירועים הפוקדים את העולם לטוב ולמוטב, ובמיוחד אלו הפוקדים את עם ישראל הינם תוצאה ישירה מהיחס שלנו לתורה ומצוות, ממידת עמידתנו בברית אותה כרת אתנו הבורא.

זהו המסר העיקרי של קריאת הפרשה, יחד עם זאת עלינו להכיר במחויבות שלנו לברית הזו. כאשר אנו מכירים בכך, גם אם עוד לא הספקנו לתקן את הכל – יש סיכוי טוב ל'תכלה שנה וקללותיה'.

ראש השנה מעמיד אותנו בדין בעיקר על מידת ההכרה שלנו במלכות ה', אם אנו מכירים במערכת שכר ועונש ובהתאם לכך משתדלים, גם אם לא תמיד נצליח – כבר איננו מורדים, כבר איננו מפרי ברית, לא בטוח שנזכה, אבל מקללות קשות כבר נצא.

בקיצור המסר של הפרשה הוא ההיפך מהמסר של החדשות בכל צורותיהן: האירועים לא מוכתבים בבית הלבן ולא בפיונגיאנג, לא בטהרן ולא במוסקבה, הם סובבים סביב ההשגחה האלוקית שבמרכזה העם הנבחר ומקומו בעולם. זו גם הסיבה שהאומה הקטנה והמדינה הזעירה שלנו תופסות כל כך הרבה תשומת לב בינלאומית ותקשורתית – מכיוון שבאמת כאן הוא מרכז העולם ובאיזשהו מקום נסתר, התחושה הזו מורגשת באינטואיציה האנושית.

ומכאן לביכורים

מסוף הפרשה נחזור לתחילתה. המצווה היפה כל כך של הבאת ביכורים, המצווה המחברת את חיי החקלאות לבית המקדש, מצוה זו שנעשתה ברוב עם וחגיגיות מופגנת (כפי שמתואר במשניות מסכת ביכורים וברמב"ם) המסר המרכזי שלה הוא ההכרה שאת כל הטוב הזה אני מקבל מהבורא... 'הגדתי היום לה' אלוקיך' אומר מביא הביכורים – מה המסר שבאמירתו: 'ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה' (רש"י). נכון, נטעתי אילנות, עבדתי ועיבדתי את השדה, אבל רק גשמי הברכה ומזג האוויר - הנתונים רק בידי השגחה העליונה - אפשרו את הצמיחה, ואת היבול המבורך.

המבט הזה על החיים והכרת הטוב שלנו מחייבת את מביאי הביכורים להתייחס לכל ההיסטוריה היהודית, החקלאי המרוצה אינו מודה רק על הפירות וגם לא רק על הארץ, אלא על כל תהליכי תקומת האומה החל מהצלת יעקב אבינו מלבן הארמי ועד שעבוד מצרים והיציאה ממנו אל הארץ הטובה. כל התיאור הזה איננו נוגע ישירות להבאת הביכורים אבל הוא חלק מהמבט האמוני והכרת הטוב הצריכה ללוות את חיינו, ובמיוחד לעת סיום עונה או סיום שנה בטרם נבא לבקש בקשות חדשות. 

הטור מעובד מדברי הרב מנחם יעקבזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק', ומפורסם לעילוי נשמת מנחם בן יששכר ורחל בת מנשה שרעבי ז"ל.