"ביקשתי מהקב"ה שיראה לרופאים שהוא המחליט, וישחרר אותי לחופשה בשבת הגדול"

לפני כששה חודשים חליתי במחלת סרטן קשה, ובעקבותיה עברתי טיפולי כימותרפיה והשתלת מח עצם. במסגרת ההשתלה אושפזתי בבי"ח בבידוד למשך חודש ימים. את החודש עברתי בבידוד מוחלט, למעט ביקורים של אשתי וילדי. כדי להעביר את הזמן מתוך חולשה רבה (אין טעם לפרט את הסבל הרב שנלווה לטיפולים), בקשתי להתקין לי בחדר את ערוץ הידברות, וכך, כשכבר נגמר לי הכוח ללמוד מהכתב – הייתי צופה בתכניות הקדושות של הערוץ בכלל ובשעורי האמונה של הרב יגאל כהן בפרט.

לקראת השבוע המתוכנן האחרון באשפוז, בעיון בלוח השנה הסתבר לי כי אצטרך לבלות את ליל הסדר, שחל ביום שני, בבית החולים – דבר שלא השלמתי איתו ושציער אותי מאוד. בקשתי מצוות הרופאים להשתחרר לפחות לשבת שלפני הפסח, ע"מ למלא את המצברים. כמובן, הרופאים גיחכו להם. מבחינתם אין מציאות כזו, "לא משתחררים מהבידוד עד סוף ההחלמה". כאן, רגע לפני שנשברתי, החלטתי לפעול כפי שהרב יגאל כהן מלמד בשיעורים. במשך 3 לילות פניתי לקדוש ברוך הוא, לפעמים בבכייה ולפעמים בשמחה, והודיתי לו על כל הטוב שהוא מרעיף עלי בחינם מרגע שאני מתעורר ועד שאני הולך לישון. על האישה ועל הילדים, על העבודה, על השפע. פשוט השתדלתי לפרט עד כמה שידי הייתה משגת, שזה טיפה בים. ואז בקשתי מהקדוש ברוך שימשיך עלי עוד מטובו כמתנת חינם. ולבסוף ביקשתי מהקדוש ברוך הוא שיראה לרופאים שהוא המחליט, וישחרר אותי לחופשה בשבת הגדול. וכך הייתי נרדם תוך כדי תשבחות לקדוש ברוך הוא.

ואז התחלתי לפתח חום גבוה, ומידי יום קיבלתי 3 מנות אנטיביוטיקה מסוגים שונים לתוך הוריד. הרגשתי שהדלת נסגרת בפני, ואין סיכוי להשתחרר, מכיוון שטיפול זה ניתן במשך 4 ימים רצופים ללא הפסקה – והיום האחרון הוא ראשון, למחרת השבת. אבל לא ויתרתי. הבנתי, הרגשתי והאמנתי שזה קשור לשחרור שהקב"ה מתכנן לי, ולכן מרגע זה פעלתי בביטחון גמור שהשם קיבל את תפילתי, ושאני משתחרר לשבת. ביום חמישי, כשאשתי הגיעה לביקור, אמרתי לה לפנות את הציוד מהחדר לבית, ושאין לי עוד צורך בו, אני משתחרר לשבת. דיברתי איתה קצת דברי אמונה וגם היא השתכנעה, אבל ביקשה להשאיר לפחות את הפמוטים – אולי בכול זאת... הסכמתי, בגלל שלום בית. גם לילדים הודעתי שבשבת אני בבית. כך התנהלתי בביטחון מוחלט בקדוש ברוך הוא.

ואז ביום שישי, בשעה 5:30 בבוקר (בשעה זו מתחיל סדר היום), נכנס הרופא לוקח דמים ומחבר אותי לאנטיביוטיקה. פניתי אליו. "אבי (שם הרופא, ירא שמיים), ביקשתי מהקדוש ברוך הוא להשתחרר לשבת, והקדוש ברוך הוא מאשר לי". הרופא הסתכל עלי במבט של חמלה, ודמעה זולגת מעיניו. הוא הרים את ידיו ואמר: "אורי, אי אפשר, אתה צריך להיות מטופל 3 פעמים ביום עד ליום ראשון, אין שום מצב שאתה משתחרר", ויצא מהחדר. אחרי כמה רגעים הוא חזר, מלא עזוז, ואמר לי: "תשמע, יש היום במחלקה רופא זיהומולוג. אני אתייעץ איתו". הבנתי סופית שבקשתי נענתה. התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שתתארגן לאסוף אותי (היא הייתה ממש נסערת, וגם אני מרוגש ובוכה משמחה, ולא מצליח להסביר את עצמי). בשעה 12:00 הגיעה רופאה, ואמרה שהם קיבלו החלטה לרקוח לי תרופה שמרכזת את כל השלוש ביחד, כך שאצטרך לקבל מנה אחת ליום – אחת ביום שישי, אחת במוצאי שבת ואחת ביום ראשון. זהו, התחיל תהליך השחרור לשבת. קיבלתי הנחיות מה מותר ומה אסור, עם הבטחה אישית שלי "שאם ארגיש חום לא אעשה חשבון ואגיע בדחיפות בשבת". כמובן שהבטחתי, הרי זה רצון השם במצב של פיקוח נפש. ואז הרופאה התבטאה: "איזה צוות רפואי מטורלל, משחררים לשבת חולה מבידוד". אמרתי לה שהצוות אינו מטורלל, אלא יש מנהל לעולם.

וכך היה. שוחררתי לשבת, התייצבתי בחזרה במוצאי שבת ואז, ביום ראשון, לאחר מנת האנטיביוטיקה המשודרגת ובשילוב בדיקות הדם – קיבלתי מתנה נוספת מהקדוש ברוך הוא, ושוחררתי סופית. בליל הסדר כבר הייתי עם המשפחה (יצאתי מבית החולים בבגדי וללא שום ציוד, שכבר פונה ביום חמישי).

היום אני בהחלמה. זה תהליך של כשנה, והיום אני כשישה חודשים אחרי. ברוך השם, לפני כחודש התחלתי לחזור לעבודה, ולפני כשבועיים קיבלתי אישור לפגוש אנשים. אני עדיין חלש גופנית, אבל בדרך העולה, בעזרת השם.