"כשחזרתי הביתה סיפרתי לילדים על מה ששמעתי ברדיו. הם התפוצצו מצחוק"

את היום הראשון שלי בכיתה א' אני לא זוכרת. זה היה כחצי שנה אחרי שאבי נפטר, כך שכל התקופה נחה על משכבה עמוק איפה שהוא בתת המודע.

אני לא זוכרת את ההכנות, לא את קניית הילקוט, הספרים, התלבושת האחידה. אז בכל פעם שאחד מילדיי מתחיל בית ספר אני חוגגת איתו כאילו זו אני. והשנה זו בתי, הבכורה בבנות כמו שהיא מקפידה לציין, שנכנסה בפעם הראשונה לכיתה והתלבטה ליד מי לשבת. הלב שלי הוצף באושר ובגאווה. איך האפרוחית שלי גדלה ככה, יושבת זקופה בכיסא, מוכנה להקשיב וללמוד. כמה שהיא מתרגשת, אין לה מושג כמה אמא שמתחילה בית ספר זו הפעם החמישית מתרגשת איתה.

אני יכולה לספור על כף יד אחת את הזיכרונות שלי מכיתה א'. בחזק מביניהם אני יושבת בכיתה, פותחת בדף הראשון של 'אלפוני', ספר לימוד הקריאה המיתולוגי, ומנסה לקרוא את שיר ההלל הידוע ד‑נה ק‑מה. אני זוכרת את הלחץ שהרגשתי כשהבנתי שמעכשיו אני אמורה לזכור את צורת האותיות, ולשנן איזה צליל עושה כל ניקוד. הלחץ קיבל גושפנקה בבית מצד אחותי שרצתה לעזור, ומצד אמי שחשבה וחושבת שקריאה זו מצווה מדאורייתא. במשך שנים בחופש הגדול אמי עשתה מבצעי קריאה למיניהם. היינו צריכות לעמוד במכסה כלשהי. עשיתי כל שביכולתי כדי להתחמק, ובתמורה מצאתי את עצמי בשבוע האחרון של החופש מנסה לסיים כמה שיותר ספרי ג'ינג'י.

הבת שלי, לעומתי, מגיעה לבית הספר כשהיא כמעט קוראת. בשנה שעברה פעמיים בשבוע המורה אסתי הגיעה לגן ולימדה אותם לקרוא. מזיכרון הלחץ הפרטי, זרמתי עם דפי הקריאה שחולקו כל יום שישי, אבל לא דחפתי יותר מדי. בתכל'ס, בשביל מה יש כיתה א'? אפילו כשנקראתי לשיחת נזיפה והמורה הודיעה שהילדה לא עומדת בקצב של הקבוצה הסגולה, אני הסברתי שזה בסדר והעיקר שתיהנה. המורה הרימה גבה לא רצונית שרמזה "אה, את מהאימהות האלה". כן. אני מאלה.

בסוף נכנעתי ללחצים, משמע חתמתי על אין ספור פתקים שאני עדה שהספרון נקרא בהצלחה שלוש פעמים, רק שהאפרוח ביקשה את זה בעצמה ועוד בהתלהבות גדולה. אני, לעומתה, גיליתי את עולם הקריאה שנים מאוחר יותר, כשאף אחד לא עמד על הראש שלי עם סטופר ובדק כמה מילים הספקתי לקרוא. אז גיליתי שאפשר להיבלע בתוך ספר. שאפילו שהמילים מתארות עולם שלם ומופלא, למעשה הדמיון שלי הוא השולט האמיתי שמשלים את החזון של היוצר. בכל מקום שבו הייתי, בין אם זה בארצות הברית לבד בחדר, או במסעות בעולם, ברגע שבו פתחתי את הכריכה נעלמתי לעולם מנותק, התחברתי לעולם של הבית וצללתי לתקופות אחרות. תמיד זו הייתה חוויה בלתי נשכחת של אושר. את היופי הזה, של אוצר שחבוי בתוך כל כריכה, אני משתדלת להעביר לילדים במתנה.

מה לעשות כשהילד צועק "משעמם לי" וחם סאונה בחוץ

בתחילת הקיץ הקשבתי באוטו לרשת ב' (בהרצה). בתוכנית של גאולה אבן התראיינו שתי מנחות הורים לגבי פעילויות ביתיות עם הילדים במהלך החופש. או במילים אחרות, מה לעשות כשהילד צועק "משעמם לי" וחם סאונה בחוץ. אחת המנחות אמרה שהיא מפחדת לדבר על כך בקול רם, שלא לעשות עין הרע, אבל היא מצאה פעילות מדהימה שהיא ממש לא מאמינה שמצליחה. גאולה ואני חיכינו לשמוע מה הגליק הגדול. מנחת ההורים אמרה כך: "פעם בשבוע, למשך 20 דקות, הילדים ואני יושבים על הספה וקוראים". "מה זאת אומרת?", שאלה אבן, "אתם יושבים כולם יחד? כל אחד עם הספר שלו?". "כן", הסבירה מנחת ההורים. "כל אחד עם הספר שלו. רק יחד על הספה. ואני בהלם מזה. זה ממש מצליח. אני אפילו לא צריכה להגיד להם מאה פעם לכו לקרוא". "כמה מדהים", התרשמה אבן.

כשחזרתי הביתה סיפרתי לילדים על מה ששמעתי ברדיו. הם התפוצצו מצחוק. מדי ערב כשאני מנסה לכבות להם את האור בחדר, הם פותחים במשא ומתן מתחנן להשאיר אותו דלוק לעוד כמה דקות כדי להספיק עוד פרק. 20 דקות בשבוע? 20 דקות ביום זו פשרה בשבילם. מדהים אותי שאפילו שהם גדלים בעולם שיורק עליך מסרים של מקסימום 15 שניות, כי זו היכולת המרבית של קשב שאליה הידרדרנו, עולם גדוש מדיה צווחנית שמפציצה את כל החושים גם יחד, הם בוחרים להתחפר בדף השחור-לבן, זה שלוחש מילים עדינות, זה שמכריח אותם להתרכז ולעוף עם הדמיון.

ההתרגשות שלי לקראת כיתה א' היא לא רק בגלל השינוי בסטטוס, אלא כי האפרוח הולכת לגלות את עולם הקריאה בעצמה, להפוך אותו לשלה. לפעמים כשאנחנו נכנסות בערב למיטה אני שומעת איך היא מנסה לקרוא לעצמה סיפור. אני שומעת את הריכוז שלה, את המאמץ שלה לדייק בכל הברה, ובעיקר אני רואה את נחת הרוח שמציפה אותה כשהיא מצליחה לקרוא נכון גם מילים עם ניקוד שהמורה אסתי השאירה למורה רותי ללמד. מרגש אותי האושר הזה, הסיפוק שמציף אותה, של "הנה, הצלחתי". לעיתים כשהיא טועה אני מתקנת אותה. בכל פעם היא מופתעת מחדש איך אני יודעת לאיזו מילה היא התכוונה. "איך את יודעת מה כתוב?". "כי אני אמא", אני עונה, "אימהות פשוט יודעות". אילו רק הייתי מגלה לה שאני מכירה את הספר בעל פה, וכמה פעמים קראתי לאחים שלה ולה אותו בעיניים נעצמות.

דגים ברוטב עגבניות

כבר שנתיים, מחוסר רצון להיכנס לטריטוריה לא שלי, אני לא נותנת מתכון לסיר דגים ברוטב עגבניות, או בשמם המוכר - חריימה. אבל אחרי ששברתי כל מוסכמה אפשרית, סחוג, לחוח, טביחה טריפוליטאית ועוד, החלטתי לתת גם מתכון לחריימה.

המצרכים:

6 פילה דג לבן (דניס, בורי, לברק)

1 בצל קצוץ

5 תפו"א קלופים פרוסים בעובי חצי ס"מ

5 שיני שום פרוסות

פלפל ירוק חריף קצוץ (לפי כמה שאוהבים חריף)

5 עגבניות טחונות

חבילת כוסברה

1 כף כמון

מלח

שמן זית

ליים / לימון פרוס

אופן ההכנה:

מטגנים את הבצל בסיר גדול ושטוח.

מוסיפים את השום והפלפל החריף, ומטגנים בזהירות שלא יישרף.

מוסיפים מלמעלה את תפוחי האדמה, בלי להזיז שום דבר.

מוסיפים כוס מים, עוד קצת שמן זית, וסוגרים את הסיר עד שתפוחי האדמה מתרככים אבל לא נעשים קווץ'.

מוסיפים את העגבניות והכוסברה הטחונים, הכמון והמלח, ואם צריך עוד פלפל חריף. מבשלים כ‑20 דקות על אש בינונית-נמוכה.

טועמים ומתקנים תיבול.

מוסיפים את הדגים, כוסברה קצוצה נוספת ופרוסות לימון מלמעלה. מבשלים 10 דקות נוספות.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com