הכרת הטוב: האם צריך להכיר טובה למצרים על ששהינו בארצם?

ענת שואלת:

"שלום, ראיתי הרצאה על הכרת הטוב, נאמר בה שצריך להכיר טובה לאדם שעזר לך - גם אם לא התכוון לעזור! וראיה מכך שהתורה ציוותה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", מכיוון שהמצרים בכל זאת שימשו לנו כאכסניה. איך ייתכן התורה מצווה אותנו להכיר טובה למצרים אחרי שהטביעו את בנינו ביאור, התעללו בנו וגרמו לכל כך הרבה סבל לעם ישראל? בעיניי הדבר דומה לכך שנסלח לנאצים ימ"ש"

* * *

שלום ענת, ותודה על שאלתך.

בתורה נאמר: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח).

ורש"י מפרש: "לא תתעב אדומי - לגמרי, ואף על פי שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך; לא תתעב מצרי - מכל וכל, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק, לפיכך".

אכן מכאן לומדים את מידת הכרת הטוב, כפי שאומר המדרש בספרי (קיז): "אמר רבי אלעזר בן עזריה, המצרים לא קיבלו את ישראל, אלא לצורך עצמם, וקבע להם שכר. והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שלא נתכוין לזכות וזכה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה, המתכוון לזכות, על אחת כמה וכמה".

בדורו של יוסף, פרעה כיבדו והעלהו לגדולה, ונתן ליעקב אבינו ובניו מגורים בארצו בשנות הרעב וגם לאחר מכן. כידוע, המצרים אירחו יפה את בני ישראל רק מפני שיוסף הטיב להם בחוכמתו והצילם מרעב, אף על פי כן היתה למצרים זכות באירוח האורחים שעשו. רק בדור מאוחר יותר החליפו המצרים את עורם, והעבידו את בני ישראל בפרך. אך עובדה זו אינה יכולה להשכיח את טובתם הראשונה, ועל כן אוסרת התורה לתעב מצרי.

אני מבין שתיעוב הוא יותר משנאה רגילה. שהרי ביחס לשנאה שבין אדם לחברו, אמרה התורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז), ומסביר הרמב"ן: "בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם".

שנאה היא לרוב משהו הנשמר בלב ולא תמיד מתבטא כלפי חוץ, בעוד תיעוב הוא שנאה פעילה - מניעת טובה מחברו, ונסיון ובקשה להרע לו.

אנו לא נדרשים לאהוב את המצרים, אך מצד שני נדרשים גם שלא לתעב אותם. הדבר מתבטא במצווה מן התורה: אסור להרחיק מצרי שבא להתגייר לאחר דור שלישי (ספר החינוך, תקסד).

אך ישנה תשובה עמוקה יותר לשאלתך.

אנו מאמינים בלב שלם שכל מה שקורה לעם ישראל - נעשה בגזירה מאת הקב"ה. כך אמרו חז"ל, שאין הקב"ה מגלגל חובה אלא על ידי חייב (תענית כט, א). הגמרא מספרת: "כשבקש טוריינוס [קיסר רומאי] להרוג את לולינוס ופפוס אחיו... אמרו לו: 'אנו נתחייבנו כליה למקום, ואם אין אתה הורגנו, הרבה הורגים יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו וכו' (תענית יח, ב).

גם הנאצים ימ"ש היו למעשה שליחים להרע, ואם לא היו בוחרים להרשיע נגד ישראל, אזי אומה אחרת היתה רודפת אותנו בתקופה זו.

משל יפה מספר על כלב קשה עורף, אשר למרות שבעליו מאכיל אותו ודואג לצרכיו, מורד בו. בלית ברירה, בעליו מנסה להפחידו באמצעות מקל במטרה לאלפו. אך הכלב בטיפשותו נובח על המקל ומנסה לנשוך אותו, מבלי להבחין כלל ביד בעליו שאוחז במקל, כי אז היה נרתע מיד לאחוריו ומכיר בטובתו.

כך להבדיל, בני ישראל מתנהגים לעתים רבות באופן של קשיות עורף, לא מקיימים את התורה והמצוות להטיבם, וכאשר נשלחים משמים שונאים לישראל להרתיעם, אנו כועסים ומתמלאים חימה על שונאינו, מבלי להבין שהללו מגיעים בגזירה אלוקית משמים על עוונותינו, ואם נשוב בתשובה שלמה, יחדלו שונאינו מלשנוא ולפגוע בנו!

כיום האומות הערביות רוצות בהשמדתנו המוחלטת. אך רק לפני פחות ממאה שנה הגרמנים רצו בהשמדתנו המוחלטת. אם נלך לאחור, יתחלפו הנאצים בנוצרים שרדפו אותנו במסעות צלב ופוגרומים נוראים, אך לפניהם הרומאים, ולפניהם היוונים, ולפניהם הפרסים, ולפניהם המצרים... האם לא נבחין ביד ההשגחה השולטת בהיסטוריה ומבקשת ללמד אותנו שיעור חשוב על תכליתנו?

ולמרות הגזירות אנו חיים וקיימים מזה 3300 שנה, כאשר האימפריות הגדולות בעולם נכחדו ואינן. כי הבורא שומר עלינו למרות חטאינו.

אז במענה לשאלתך - אנו המאמינים איננו באמת "שונאים" איש, כי אנו יודעים ומבינים שהכל נעשה משמים. אנו מבקשים נקמה בשונאי ישראל רק כדי לגלות את כבוד ה' בעולם, ולמען הצלת בני ישראל.

התורה היא שמלמדת אותנו מתי לשנוא, ומתי לאהוב. וישנם שיעורי מוסר חשובים בכל הדרכה שהתורה מדריכה אותנו בה.

אכן המצרים התעללו ביהודים, אך הם קיבלו את עונשם המלא בעשרת מכות מצרים - מידה כנגד מידה. לא היתה מכה אחת שלא נענשו בה על מה שהצרו לישראל בשנות עבדותו, ואף רודפי ישראל טבעו בים סוף.

כעת נדרש מאיתנו להשלים עם ההיסטוריה, מאחר שהם קיבלו את עונשם. עובדה מרתקת היא שהאימפריה המצרית נכחדה ואיננה קיימת עוד בעולם, ובני העם שכיום מכנים עצמם בשם "מצרים" הנם ערבים בני ישמעאל, ואינם קשורים למצרים הקדמונים.

כמו שהאימפריה הפרסית, האשורית, היוונים והרומית - נכחדו מן העולם, כך גם האימפריה המצרית נכחדה מן העולם. היא השלימה את פרקה. בעוד עם ישראל חי וקיים!

התפקיד שלנו הוא להמשיך הלאה, כשאנו זוכרים את הנסים והנפלאות שחולל ה'. מסיבה זו התורה אוסרת לשוב לגור במצרים: "ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז).

אין לנו עוד שנאה למצרים. הם סיימו את פרקם בהיסטוריה.

צאי וראי שגם הנאצים ימ"ש סיימו את פרקם בהיסטוריה. צאצאי הגרמנים שחיים כיום בגרמניה אינם רואים עצמם כממשיכיהם של בני האימפריה הנאצית. מדינת גרמניה נמצאת כיום בשלום עם מדינת ישראל, היא תומכת בניצולי שואה, הנציחה את זוועות השואה שלא ישכחו, ואוסרת מכחישי שואה בבתי סוהר. הגרמנים בני ימינו אינם עויינים את ישראל יותר מהשוודים או הצרפתים. הכל יודעים שהסכנות לישראל מגיעות כיום ממדינות האסלאם, ולא עוד מן הגרמנים.

אנו יכולים להמשיך ולשנוא את הגרמנים הנאצים שחיו לפני 70 שנה, חשוב לזכור ולהזכיר את הזוועות שחוללו כדי שאומות העולם ירתעו מאכזריות זו ולא ישובו עליה. אך האם יש סיבה מיוחדת לשנוא את הגרמנים שחיים כיום בגרמניה המודרנית?

"לא תתעב מצרי" נאמר על צאצאי המצרים, ולא על המצרים שחיו בתקופת השיעבוד אשר העבידו את ישראל בפרך. על כן התורה דרשה להמתין שלושה דורות לפני קבלת גרים ממצרים. אני מניח שמסיבה דומה, לא נתעב כיום גרמנים מודרניים בגלל חטאי הוריהם.

אך לעומת זאת, שימי לבך לדבר מעניין מאוד: התורה דורשת בפירוש שלא נשכח את אשר עולל לנו עמלק, אשר רדף את הזקנים והחלשים במדבר ונלחם בישראל באכזריות רבה. מדוע אין לשכוח את אשר עשה לנו עמלק? התשובה היא, שבשונה מהמצרים ושאר האימפריות אשר פרקם בהיסטוריה כבר הסתיים, פרקו של עמלק טרם הסתיים, הוא מחליף צורות אך עודנו רודף אותנו בדרכים שונות להשימדנו. רבותינו ביארו לנו שבכל דור ודור יש עדיין עמלק שצריך להשמיד - עמלק שנלחם בדרך ה', ומתבטא בפנים שונות, בעמים שונים ואפילו בתוכנו - מתוך נסיונות הדור.

על כן אסור לנו לשכוח את עמלק, כלומר את הדרך הרעה והכפרנית שעמלק ייצג בעולם, ועודנה קיימת ומאיימת עלינו להאבידנו.

הנה חידוש עצום שרבים אינם מודעים לו - הרמב"ם ביאר שעמלקי אשר חזר בתשובה אינו נקרא עוד בשם "עמלק" ואין מצווה להורגו! כך כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק שישי):

"אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה, שנאמר (דברים כ) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום". אם השלימו וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה, והרי הן למס... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקיבלו שבע מצוות. ואם לא השלימו, או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם. ואין הורגין אישה ולא קטן… במה דברים אמורים, במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות. אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה, שנאמר "לא תחיה כל נשמה", וכן הוא אומר בעמלק "תמחה את זכר עמלק".

ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו? שנאמר (יהושע יא, יט) "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי ישבי גבעון, את הכל לקחו במלחמה. כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם", מכלל ששלחו להם לשלום ולא קיבלו".

יכול המשיח להגיע היום, ולהכריז על עם כלשהו שהוא עמלק ההיסטורי, אך במידה ועמלק זה יהיה מוכן לשוב בתשובה שלמה ולקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, תיכף ומיד הוא מאבד את שם "עמלק" שעליו, ואין לפגוע בו.

מכאן נמצאנו למדים שזכירת עמלק ושנאתו אינה מבוססת על סיבת הגזע, אלא על מה שעמלק מייצג בעולם.

אנו מצווים להמשיך לזכור את עמלק ולשנוא אותו, מפני שעדיין מוטל עלינו להמשיך ולהילחם באידיאולוגיה העמלקית שטרם נכחדה מן העולם, כמאמר הפסוק: "הלוא משנאיך ה' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט" (תהילים קלט, כא).

את עמלק, אשר סכנתו הרוחנית עודנה חיה ולובשת צורה בעולם המודרני - נמשיך לזכור ולדרוש להאבידם: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דברים כה, יט).

המצרים לעומתם נכחדו הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית-תרבותית מן העולם, כך שאין סיבה מיוחדת לתעב אותם. לכן דרשה התורה לזכור "כי גר היית בארצו", בכך נתנה לנו התורה דרך לחדול משנאתם, שאינה נוגעת אלינו עוד.

לחלק ב', לחצו כאן.