"מי היה מאמין שדווקא הרמב"ם, הצדיק והענק, יגשים את חלום חיי האישי והחשוב ביותר"

הרמב"ם. הנשר הגדול. מיום שעמדתי על דעתי ספרו לי אודותיו כל כך הרבה. רבנים, הורים, שכנים, אחים גדולים. ובעצם, מי לא? בתכל'ס, כולם הרעיפו עליו שבחים מופלגים, כמותם לא שמעתי כמעט על אף אחד אחר. כולל הגדולים ביותר. אמרו שממשה עד משה לא קם כמשה. שהיה יחיד ומיוחד, גאון עצום ונורא, צדיק, פוסק אדיר, פילוסוף, רופא בכיר, מדען, ועוד כהנה וכהנה.

אחדים מהם, בעת שדבריהם יצאו מן הלב ולכן גם נכנסו אליו, ספרו בהתרגשות על כישרון כתיבתו הנדיר, ועל יצירתו, כנראה החד פעמית בתולדות עמנו, 'הי"ד החזקה'. י"ד, ארבעה עשר ספרים, המהווים ספרי יסוד לכל יהודי באשר הוא המבקש את 'דבר ה' זו הלכה', שנוגעים באופן שלא ראינו לפניו ואחריו - בכל הנושאים ההלכתיים המופיעים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.

הם אמרו, כשברק מתנוצץ בעיניהם, שמדובר בסדרת ספרים מופלאה, שלמרות ענוונותו של הרמב"ם, העיד הוא עליהם שכל החפץ בלימוד התורה הקדושה, ובהפנמת וידיעת כלל הלכותיה, יכול לעבור מיד לאחר לימוד חמשת חומשי התורה לספרים אלו, ולדלג על כל מה שנכתב ביניהם. כן, עד כדי כך.

ולכן, בדיוק מסיבות אלה, כשאני יושב כעת בחדרי, לבדי, וכותב לכם על לימוד הרמב"ם היומי שאני עסוק בו כעת, הממלא ומעשיר בחדווה את עולמי הרוחני, אני מתקשה להאמין שדווקא אותו אדם גדול מהחיים, הצדיק והענק, אחד מענקי הרוח של עם ישראל בכל הדורות, מגשים עבורי את חלומי האישי והחשוב ביותר – לימוד מקיף, מסודר, ושיטתי של כל תורת ישראל.

האמת היא שבילדותי בכלל לא חלמתי על דברים כאלה. החלומות שלי, כנראה באופן טבעי, עסקו בנושאים אחרים לגמרי. היו שנים שבהן מכונית צעצוע חדשה או משחק מחשב משוכלל היו פסגת שאיפותיי. ואם להיות עוד יותר כנה, גם בילדותי המאוחרת, ואפילו בנערותי - עדיין לא  הילכתי במחוזות האלה, והראש שלי היה במקום אחר לגמרי.

למעשה, המפנה הגדול התרחש מספר חודשים לאחר שסיימתי את לימודי בישיבה התיכונית. לצערי, ולצער חברי הרבים, בשנים אלה כפו עלינו באדיקות את שמירת המצוות, ואפילו לא טרחו להסביר לנו למה. הכל היה קר ומנוכר. כמעט זר. לקראת סוף כיתה י"ב, כשכל החבר'ה התבלטו איך ואיפה להמשיך, החלטתי ללכת לישיבה גבוהה.

לימים, כך מסתבר, החלטה זו התגלתה כחשובה וכטובה שקיבלתי בחיי. שם, לראשונה, למדתי וקיבלתי עלי תורה מאהבה. לראשונה טעמתי את מתיקות התורה, התענגתי על ה', ונהניתי מזיו שכינתו. פשוט הרגשתי, באופן הכי טבעי שיש, שדרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

ככל שחלף הזמן, צללתי עוד ועוד לאורך ולעומק התורה. לא תמיד זה היה קל, יש 'עמל תורה' לא פשוט, וכידוע -  'תורה מתשת כוחו של אדם', וגם היצר הרע, כהרגלו שלא בקודש, לא טמן ידו בצלחת. עם זאת, זה תמיד הרגיש עוצמתי ומשמעותי. אולי קצת כמו מסע ארוך, לעתים מפרך ולעיתים מענג, שבמהלכו תמיד זוכרים מאין באנו, לאן הלכנו הולכים, ובעיקר - למה.

בשנתי הראשונה בישיבה, ב"ה, זכיתי לטעום מכל רבדי התורה. למדתי, בשיעורים, בחברותות, ולפעמים גם לבד - תנ"ך, משנה, גמרא, מדרש, אגדה, ואפילו מעט קבלה. ממש הילכתי בפרד"ס. בתוך כל זאת, מהר מאוד הבנתי שהבסיס של קיום המצוות אצל כל יהודי ויהודי – הוא לימוד וידיעת ההלכה. כי בלעדיה אין כלום. ההלכה היא הבסיס, גזע העץ שאמור להיות רחב וחזק, ואז יוכלו לשבת עליו ענפים רבים, ועליהם פירות יפים ומתוקים.

כיום, לאחר שבימים אלה אני מציין כמעט חצי שנה של לימוד הרמב"ם היומי, אני מרגיש שאני בדרך אל היעד. חי את החלום. מעבר לכך, אני מרגיש ורואה שזה עוזר לי ברמה הכי בסיסית של קיום המצוות, לפעמים ברובד כמעט טכני של לדעת מה ואיך לעשות, ויחד עם זאת – מרומם את מצבי הרוחני ומקדם אותי בעבודת ה'. בנוסף לזאת, התחושה שמפעמת בי לאחר שאני אומר בביטחון את דעתו של הרמב"ם לאנשים שמתלבטים בנוגע לשאלות הלכתיות, נוסכת בי עונג רב. 

וכעת ארחיב מעט לגבי הלימוד עצמו. רבים אינם יודעים זאת, אך את לימוד הרמב"ם היומי הגה ויזם הרבי מלובביץ' בשנת 1984, ובמסגרתו, בקצב של לימוד פרק אחד ביום, מסיימים את ספרי הי"ד החזקה לאחר כשנתיים וחצי. לימוד הפרק היומי לוקח כעשר דקות, ובזכות החוברות המעולות שכתב וערך הרב עדין (אבן ישראל) שטיינזלץ על הרמב"ם היומי, והתקליטורים של הרב חיים סבתו המבארים והמרחיבים את דבריו של הרמב"ם, הלימוד נהיה אפילו עוד יותר נעים, ברור, ושיטתי.

אז עכשיו אני בדרך. בדרך להגשמת חלומי הגדול. והדרך ארוכה ומפותלת. אני נופל וקם, נופל וקם. עובר גשר ועוד גשר, ואף פעם לא מפסיק ללכת. אני עומד איתן עם ראש מורם, גם ברגעים היותר קשים, וגם בימים בהם אין לי ישוב הדעת ללימוד התורה.

ברגעים אלה, כדי להתאזר בגבורה ובכוח (וב"ה זה עובד תמיד), אני מדמיין בחלומי, מדמיין בדרכי, בצד הדרך, את הרמב"ם, ועמו צדיקים נוספים, ואת מלאכי השרת, ואפילו את הקב"ה בכבודו ובעצמו, מלווים אותי, מאירים לי את הדרך, ושמחים וגאים בי. על כל אות שאני קורא. על כל הלכה שלמדתי. על כל מאמץ שעשיתי. כי אני יודע שלא בשמים היא. שהיא קרובה אלי מאוד, בפי ובלבבי לעשותה. אני זוכר שהתורה היא אור החיים, ושטובה היא מאלפי זהב וכסף. ושאין הדבר תלוי אלא בי.