אבא, סליחה! נפלתי והתלכלכתי, לא שמתי לב...

אתמול בערב פגשתי נשמה יקרה תועה על סף ייאוש, שבדמעות אמרה לי כמה התרחקה בעבודת השם, עד שלא הרגישה חיות בעבודת השם, ואחרי הנפילות שלה בטח השם לא רוצה בה. כך חשבה. היא בכתה כל כך שהיא רוצה להרגיש "אלול", משהו... והכל קפוא בפנים. אני עומדת מולה, מחבקת ומנסה להסביר לה שהדקה הזו של הרצון העז לחזור בתשובה מוחקת את כל עוונותיה, והיא, מרוב עומס של ייאוש, מתקשה להקשיב למילות העידוד ומתקשה להאמין שתתקבל תשובתה.

יקרות, היצר הרע יושב על פתחי הלב ורוצה לטעת בלב האדם ייאוש שבוודאי כבר אין לך שום דרך לחזור. הוא רוצה רק לקטרג.

משל לילד שקיבל חליפה חדשה מאביו, והנה בדרך ראה מגרש כדורגל, ובית על העץ. זה קסם לו עד שהחליט לשחק קצת, "רק עשר דקות". עוברות עוד עשר דקות, ותוך כדי המשחק הצמא התגבר עליו, רץ לברזיה ו...אופס, נופל לשלולית מים. והנה הבן של השכן מסתכל עליו וכל כך שמח, כי הוא יודע שכעת הוא ירוץ לאבא של הילד הזה ויספר לו על מעלליו של בנו, ובטח האב יענישו. בינתיים הילד שנפל קם וראה שהחליפה שלו מלאה בבוץ, והוא נזכר באבא שלו שכל כך בקש ממנו לשמור על החליפה. הוא התחיל לבכות ורץ מהר מהר לאבא, עד שהשיג את הבן של השכן, פתח את הדלת ובכה: "אבא, סליחה! תראה איך נפלתי והתלכלכתי, לא שמתי לב... המשחקים לקחו לי את הראש, סליחה...".

האבא חבק את בנו, ואמר לו "בני היקר, די... הכל בסדר. אפשר לכבס את החליפה שתהיה כחדשה, אני סולח לך ואוהב אותך. ועכשיו תן חיוך".

בינתיים מגיע הבן של השכן, רואה את החיבוק בין האבא לבנו ומתאכזב כל כך שלא הצליח במזימתו.

אבא – הוא אבא שבשמים, הילד – הוא הילד/ה שבתוכנו. הילד של השכן – הוא השטן שרוצה לקטרג, והחליפה – המתנות שקבלנו בשנה הקודמת ונרצה לקבל גם לשנה החדשה (חיים, בריאות, אמונה).

דעי שבורא עולם חפץ בתשובתך. אפשר לכבס, "תכבסני ומשלג אלבין". תנצלי את הימים האלה לתשובה כנה, ותהפכי את כל הימים שעברת בחושך, לאור גדול. "אבינו מלכנו רחם עלינו, כי אין בנו מעשים" – תשובה מאהבה תהפוך את כל העוונות לזכויות, ונזכה לכתיבה וחתימה טובה.