הטור המאויר לראש השנה: אנחנו הולכים כבר שעה שלמה, אבל לאן?

זה התחיל בתרגיל אימונים שגרתי לחלוטין במילואים, והסתיים כמעט בגן עדן...

כמו ישראלי טוב, קיבלתי מכתב מצבא להתייצב בגזרת לבנון לתרגיל אמונים שגרתי לחלוטין. הגעתי לשם, וכמובן כל החברה מהיחידה צוחקים באחוות חברים כמימים ימימה. התחלקנו לקבוצות של חמשה לנווט בשטח, ואכן, התחלנו לצעוד ביער.

תוך כדי שאנחנו מעבירים זיכרונות מן העבר, אני עוצר את החבר'ה.

"היי! עצרו רגע, איפה אנחנו?".

שקט השתרר בתוך החבורה.

"אנחנו הולכים כבר שעה שלמה, אבל לאן?", התחלתי להילחץ.

בתור המפקד לקחתי אחריות: "שמישהו יוצאי לי את המפות, נראה איפה אנחנו".

החברה הסתכלו אחד על השני במבוכה.

"מה קרה?", שאלתי בכעס.

"לא הבאנו את המפות", אמר אחד החברה.

"מה לא הבאתם?", שאלתי תוך כדי שאני מנסה להפנים את מה ששמעתי.

"לא הבאתם את המפות?! אתם נורמאלים? איך נצא מפה עכשיו? אין לי מושג איפה אנחנו".

רצתי לאיזו גבעה קטנה שהייתה לידנו, והסתכלתי סביב. התחלתי להזיע.

רצתי בחזרה לחבר'ה בבהלה. "אנחנו בשטח לבנון! בואו נתקפל מפה במהירות, לפני שהחיזבאללה יבחין בנו ויכלו לגיד עלינו קדיש!".

"לאן הולכים, המפקד? אין לנו מושג באיזה נקודת ציון אנחנו בכלל".

באתי במבוכה. איזה מפקד אני? איך נתתי לזה לקרות? כעסתי על עצמי, אך לקחתי אחריות.

"בואו אחרי!". עוד לא הספקתי לסובב את הראש, וכדור שרק לי ליד האוזן.

"לתפס מחסה!!!".

התחלנו לרוץ בבהלה לתוך היער, תוך שאני צועק להם: "לא להתפזר חבר'ה, קשר עין, קשר עין!".

רצנו כרבע שעה, כמו עדר סוסי פרא, מבלי להסתכל אחורה.

לפתע ראיתי מערה בתוך ההר. סימנתי עם היד לכולם לכיוון, וכולנו רצנו ונכנסנו למערה.

חושך. אי אפשר לראות כלום.

"כולם כאן?", שאלתי תוך כדי התנשפות כבדה.

הדלקתי חתיכת בד עם המצית, וליפפתי אותה על הסכין שהייתה לי. מעין קומבינה של לפיד.

הסתכלתי על כולם וספרתי. "יופי, כולם פה".

החבר'ה נראו כאילו ראו איזה שד, היה צריך לנער אותם.

"קדימה, חבר'ה, בואו נמשיך בתוך המערה".

הלכנו כעשרים דקות במערה מפותלת וסבוכה שלא נגמרה.

"המפקד, זה לא מגיע לשום מקום. בוא נעצור, לפני שלא נוכל לחזור אחורה".

עצרתי את החבר'ה. "אולי באמת כדי שנחזור".

הסתכלתי אחורה, ואין לי מושג איך חוזרים.

החברה התחילו להילחץ. "המפקד, לאן הבאת אותנו?! היה כבר עדיף למות בחוץ מהחיזבאללה!".

הרגעתי את הרוחות. "בואו נשב כמה דקות להירגע".

ישבנו כמה דקות בשקט.

פתאום קם אחד החבר'ה. "היי, אתם שומעים את זה?". הקשבנו לשקט.

זה היה רעש חזק של אויר שנשב בחוזקה.

"אני הולך לבדוק מה זה", קפץ אותו אחד.

"חכה רגע", אמרתי בטון אחראי. "אל תלך לבד, לכו שניים".

נשארנו שלושה בחושך.

"המפקד, עברו כבר שעתיים! אין סימן מהם!".

"אנחנו נמות! ישחטו אותנו אחד אחד", התבכיין אחד החיילים שנשארו איתי.

"אנחנו לא נמות! נלך לראות מה קורה איתם".

אף אחד מן השניים שנשארו לא רצה ללכת מרב פחד.

"בואו נעשה הגרלה", אמרתי בביטחון.

עשיתי את ההגרלה, ואחד מהם יצא. הוא התחיל לבכות.

"די! תלכו ביחד. אני אשאר פה, וה' יעזור".

נשארתי לבד.

עברה יותר משעה, ואין קול ואין עונה.

"אין מה להפסיד. אני הולך לשם".

דרכתי את הנשק, קשרתי חזק את נעלי והתכוננתי לגרוע מכל.

התחלתי לצעוד במעלה המערה, משקשק בכול גופי, התקדמתי לאט. לפתע ראיתי אור חזק. צעדתי לעברו. זה היה הפתח של המערה. תוך שאני כמעט מגיע לפתח אני רואה את הנשקים של החיילים שלי זרוקים, עם המדים והנעלים.

"זה,. זה הסוף שלי. אבא, אמא אהבתי אתכם מאוד". החזקתי את הנשק חזק, מתכונן לקפוץ מפתח המערה אל הלא נודע. התקדמתי במהירות, עוצם עיניים וקופץ החוצה, ויצא לי: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!".

שקט.

פתחתי את עיני לאט, מסתכל סביב. מדשאות ירוקים, מחצלות, בריכה גדולה עם מים כחולים וצלולים. "הגעתי כנראה לגן עדן", אמרתי לעצמי. "אפילו לא הרגשתי שהרגו אותי". עצמתי את עיני. היתה לי הרגשה של חופש, הרגשה שלא חשתי מעולם. פתחתי שוב את עיני, ופתאום ראיתי את חברי בתוך הברכה, מבסוטים מהחיים, עם בירות ביד... כל כך שמחתי שגם הם הגיעו לגן עדן.

לפתע שמעתי שריקה חזקה באוזן הימנית, שניערה אותי. הסתכלתי אחורה. זה היה מציל של ברכה.

"הלו, חיילצ'יק, אסור להיכנס לפה עם נשק. תשים אותו בצד, אתה מפחיד את הילדים!".

"מה?", לא הבנתי מה קורה כאן.

"איפה אני?", צעקתי לו חזרה.

"מה איפה אתה? אתה בברכה של קיבוץ מנרה!

מה, התפלחת? לך תשלם בכניסה!".

השורה התחתונה:

"רבי יעקב אומר, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן את עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין".

ראש השנה מגיע ובא! אנחנו צריכים לתקן את מעשינו פה, בעולם הזה. כותב הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים", שמה שמביא את האדם לתכלית – אלה רק המצוות שעשיתם בעולם הזה. אם כן הושם האדם בעולם הזה בתחילה, כדי שע"י האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו ע"י האמצעים האלה.

היום לעשותם, ומחר לקבל שכר.

שנה טובה לכל עם ישראל.