במחשבה תחילה לפרשת האזינו: הגבאי שרצה להתפטר מתפקידו מדי שנה

"אבא, קיבלתי תעודה מבית הספר", הכריז נתנאל בקול רם.

אבא חייך חיוך רחב ונטל את התעודה להביט בציונים. הוא הקריא בקול ופניו התכרכמו משורה לשורה: תפילה – טעון שיפור; חומש – כמעט טוב; הלכה - טוב; הליכות ונימוסים – כמעט מספיק...

בעמוד השני של התעודה הופיעו מקצועות נוספים, באחת השורות הופיע: "זמרה – טוב מאוד".

האב קרא את השורה בקול, ניגש לנתנאל והעניק לו סטירה הגונה.

נתנאל המופתע לא הבין: מילא מגיעה לו סטירה על שאר הציונים, אבל על הציון הכי טוב מעניקים לו סטירה?!

אביו תהה בעצב: "אחרי כל הציונים הללו עוד יש לך חשק לשיר?!"...

* * *

פרשתנו מכילה פרק אחד בלבד, כשלקראת סיומה נאמר "ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם". ואכן, פרשת האזינו קרויה "שירת האזינו". היא אף נכתבת בספר התורה בצורת "אריח על גבי אריח", דהיינו שכותבים בצד ימין מספר מילים ומשאירים בשורה קטע חלק וממשיכים לכתוב כמה מילים בצד השמאלי. כך שאחרי מספר שורות – העמוד בספר התורה כתוב משני צדדיו ואמצעו חלק.

בתחילת הפרשה הפסוקים כתובים בלשון פיוטית ומלאים דימויים ותיאורים נפלאים: "האזינו השמים ואדברה... יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי". הכל נשמע ונראה כמו שירה.

לפתע, במעבר חד, הלשון המליצית נשארת, אבל חשך משחור תארה: "שיחת לו לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול... אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית... אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם".

לזה קוראים "שירה"?!

מדי שנה בשמחת תורה ניגש הגבאי המבוגר לבימה, דפק עליה קלות והקהל השתתק, ממתין לקטע המוכר שחזר על עצמו מדי שנה בשנה. הדבר היחיד שהשתנה בגבאי היה גילו, שמדי שנה הוסיף לטפס.

הגבאי היה דופק על הבימה, ומכריז שאין בו כח יותר לנהל את בית הכנסת על כל המשתמע מכך, חפץ הוא לעזוב את תפקידו ושבבקשה יואיל מאן דהו להחליף אותו בתפקיד הקשה הזה. סיום דבריו של הגבאי לווה בקרקוש חזק: צרור המפתחות העבה של בית הכנסת הונח על הבימה והתחכך בה בקול רעש גדול.

הקהל מצידו שיתף פעולה היטב, והפציר בו שאין כמוהו לתפקיד הגבאות, רק הוא זוכר את שמות כל המתפללים ואת הימים המיוחדים לכל אחד, הוא מחלק עליות באופן שווה ובזכותו בית הכנסת מתפקד היטב. "אנא", הפצירו בו כולם, "תישאר בתפקיד".

הגבאי התרצה, המפתחות נלקחו, והכל המשיכו לחייך עד השנה הבאה בשמחת תורה. כולם, חוץ מיענקי. נמאס לו מכל הסיפור הזה. כל שנה אותו סיפור, כל שנה אותה חנופה, כל שנה הגבאי סוחט רחמים ותשומת לב.

אתא ובא שמחת תורה, הגבאי הקשיש דפק את הדפיקה המסורתית על הבימה ויענקי נכנס לכוננות. ברגע שהגבאי סיים את המונולוג הנרגש שלו והניח את הצרור, שררו שתיים-שלוש שניות של שקט מתוח, כללי הטקס נשמרו בקפידה. את פסק הזמן הזה יענקי ניצל בדרמטיות: הוא ניגש בצעד חד לבמה, והושיט יד לקחת את צרור המפתחות.

הקהל כולו עצר את נשימתו, מבין שהשנה כנראה משהו הולך להשתנות בבית הכנסת שלהם.

יענקי נטל את המפתחות ביד בוטחת, אלא שאחרי רגע ידו נעצרה: צרור המפתחות היה קשור בחוט ארוך למחזיק המפתחות שהיה מחובר לחגורתו של הגבאי...

* * *

במהלך הימים הנוראים מדי שנה נקראת פרשת האזינו, בה אנו למדים מהמדרש על הפסוק "חִצַּי אכלה בם – חִצַּי כלים והם אינם כלים". אנחנו מחוברים אל הקב"ה בקשר בל יינתק – כמו המפתחות שמחוברים היו אל הגבאי – "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו".

אחד הדברים המופלאים בתורת ישראל אלו פרשיות התוכחה שחותמות את מעגל השנה – מכי תבוא ועד האזינו – אף אחד אינו חושב לוותר עליהן. אף על פי שהן מייראות את האדם, על אף שהן אינן נעימות למשמע אוזן, הן ראיה לכך שהקב"ה אינו מוכן לוותר עלינו. הוא יעניש, הוא ייסר במידת הצורך, אבל לעולם לא ימירנו באחרים.

כשמתבוננים בכך לעומק, מבינים שעל אף התעודה עם הציונים הגרועים שהבאנו שוב השנה, החיבור העמוק הזה בין הקב"ה לבניו הוא בהחלט סיבה טובה לשיר.   

"את כל דברי השירה הזאת" - - -