במחשבה תחילה לראש השנה: האיש שבכה על הנפטר שמעולם לא הכיר

המלווים צעדו אחר המיטה כשהם מוחים את אפם, מתייפחים ומבכים את לכתו של ה"יקר באדם", אם לא במידות טובות, לפחות בכסף. מיליונר גדול היה סבא, וכעת כל בני משפחתו ליווהו בבכי לדרכו האחרונה.

בנימין, שהזדמן למקום באותה שעה, התעניין את מי מלווים. כאשר שמע שמדובר במיליונר, התעננו פניו, הוא החל להתייפח בקול ועד מהרה בכה בדמעות.

הנכד הצעיר משך בשרוולו בתרעומת: "מה אתה בוכה, אתה בכלל לא קרוב שלו".

"נכון", חנקו הדמעות את גרונו של בנימין, "ועל זה אני בוכה"...

* * *

פסוק ששגור בפינו הוא "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". לכאורה, הפסוק מתחלק לשני חלקים" חלק ראשון אומר שכל מי שקורא לה' – ה' קרוב אליו לשמוע תפילתו. אולם לאחר מכן מגיעה הסתייגות, רק למי שיקרא באמת.

ומדוע לא נכתב מלכתחילה "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת?".

בחדרו ישב הרה"ק רבי יעקב יצחק מפשיסחה, ה"יהודי הקדוש". הזמן נקף והוא לא ניגש לבית המדרש לתקיעת שופר. תלמידו המובהק, הרה"ק רבי דוד מלעלוב, ניסה להבין מדוע הרבי אינו תוקע בשופר. "יש בשמים גזירה קשה עד מאוד", השיב הרבי לתלמידו בארשת פנים חמורה. "עד שלא אראה כיצד ניתן לבטל אותה, אינני יכול לגשת לתקיעות".

הרבי מלעלוב לא המתין שנייה מיותרת, כחץ מקשת אץ רץ לבית המדרש של היהודי הקדוש, שם מצא את ידידו הרה"ק רבי יצחק מווארקי: "רבי יצחק", התחנן הרבי מלעלוב, "תגיד בבקשה איזה דבר תורה".

הרבי מווארקי הרהר לרגע, לאחר מכן העלה קושיה: להלכה נפסק שקרוב פסול לעדות. אם יש מישהו שהוא קרוב משפחה של בעל הדין, אסור לו להעיד עליו שום דבר, לא טוב ולא רע. דבר טוב – אמר הרבי מווארקי – אני מבין מדוע אסור להגיד, שכן מחמת קרבתו לבעל הדין הוא עלול להטות את הדין לטובתו שלא בצדק.

אולם מדוע יהיה אסור לקרוב להעיד על קרובו לרעתו. כאן ודאי שלא נגיד שחשוד הוא על הטיית הדין.

כדי להסביר זאת, נקדים הלכה: אדם האוכל ברחוב – פסול לעדות, מחמת שאינו מכבד את עצמו במינימום כבוד נדרש, וממילא לא יעניק לדבריו שום חשיבות. מבחינתו אין זה משנה האם באמת קרה כך או כך, ואין לו בעיה להגיד דברים שלא היו לטוב או למוטב. אדם כזה מוגדר בחז"ל: "אינו מן היישוב".  

אדם המוכן להעיד על קרובו רע – סיים הרבי מווארקי - "אינו מן היישוב". כיצד שייך להעיד על קרוב משפחתך לרעה?!...

הרבי מלעלוב רץ חזרה לחדרו של ה"יהודי הקדוש", שם חזר על הדבר-תורה ששמע זה עתה בבית המדרש. לשאלת היהודי הקדוש האם כך נפסק להלכה, השיב הרבי מלעלוב לחיוב: קרוב אסור להעיד על קרובו לטוב ולמוטב.

שמע זאת ה"היהודי הקדוש", ופניו אורו: אם כן, הקב"ה קרוב הוא לנו, ואסור לו להעיד עלינו לרעה. ובאומרו זאת ניגש לבית המדרש ופתח בתקיעות שיצאו זכות וברורות. פניו הקורנות העידו ללא מילים שגזר הדין הקשה נקרע, והדין יצא לשנה טובה.

בספר "לב שמחה" (גור) הביא פירוש שמובא ב"עבודת ישראל" בשם המגיד הקדוש, הרבי רבי בער ממעזריטש: "כשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום" (פרקי אבות ב', י"ח).

וכך ביאר המגיד ממעזריטש את דברי המשנה: עיקר תפילת האדם וקביעותה לא ראוי לה שתהיה על ענייני הגשמיות ומצבו החומרי, אלא יש לו לקבוע את עיקר תפילתו רחמים ותחנונים "לפני המקום", להתחנן ולבקש רחמים על מצב השכינה בגלות, על כבוד שמים וגילוי מלכותו יתברך בעולם.

* * *

כולנו רוצים להיות "קרובים", כך שלא יוכלו להעיד עלינו ביום הקדוש והגורלי הזה שום רע. מי שלא יכולים להגיד עליו רע – ממילא זוכה לשנה טובה ומתוקה.

ביום ראש השנה, התפילות כולן הן על כבוד שמים וענייני השכינה הקדושה. כעת המבחן הוא כמה היהודי מתפלל מעומק הלב על "ותמלוך אתה הוא השם אלוקינו מהרה לבדך על כל מעשיך", כמה אכפת ובוער לו "וידע כל פעול כי אתה פעלתו".

הקב"ה קרוב לכל מי שקורא לו, אבל ככל שקוראים לו יותר באכפתיות ומעומק הלב, כך הקרבה אליו עמוקה יותר.