ד"ר צור בסרמן על הדרך לתשובה: "כשנכנסתי למכון ויצמן עם כיפה, חשבתי שאני מתעלף"

זה התחיל אי שם בגיל 11. ד"ר צור בסרמן בדיוק עלה ארצה מצרפת עם הוריו, מחוסר כל ידע על יהדות. עד כדי כך שלשיעור התורה הראשון בכיתה, הגיע כשבידיו שני ספרים – התנ"ך והברית החדשה. "זה היה בעיניי מקשה אחת. כי כמו שהברית החדשה היה 'כלום' בעיניי, כך גם התורה. החומה בינינו הייתה אז בצורה וגבוהה מאוד", משחזר ד"ר בסרמן (51), נשוי, אב לחמישה ילדים וסב טרי.

אולם שנתיים לאחר מכן, בבר המצווה שלו – זכה להרגיש איך החומה לאט לאט נסדקת. "אני זוכר שהנחתי תפילין, וכבר אז הרגשתי שיש כאן אמת עמוקה. היה איזה רגע של חיבור עמוק עם הקב"ה – אבל באיזה שהוא שלב, זה פשוט נגמר".

ובכן, שם זה ממש לא נגמר. הקב"ה בוחר את החיילים שלו אחד אחד, ונתן לו, לדבריו, "מתנה לחוות דברים בצורה אמיתית, ותמיד תמיד לחפש את האמת שמאחוריהם", הוא מסביר. אמנם זה לקח כמה שנים טובות, אבל כבר בשנה הראשונה בצבא, במסגרת קורס הטיס בו השתתף, התרחש המהפך. "היינו שלושה חברים טובים שתכננו לצאת לחופש – מה שלא קרה הרבה זמן. כחניכים בקורס הטיס, שכרנו מטוס שנוכל להטיס בעצמנו, ו...כשהכול היה מוכן, עלינו לרכב שאיתו ניסע לשדה תעופה שבהרצליה ופתאום – אני לא יודע מאיפה זה בא לי – שמעתי את עצמי אומר להם: 'תורידו אותי פה'".

עד היום, בסרמן לא יודע להסביר את הרגש ההוא שהציף אותו. "זה התחיל מסוג של גיבוב דברים שאמרתי לעצמי, והפך לשיחה פנימית שלא הצלחתי להבין מה פשרה. כל מה שאני זוכר זה שהייתי נחוש בדעתי לרדת מהרכב, ומיד".

התאונה המצערת ממנה ניצל בנס, שגרמה לו לעזוב את קורס הטיס

רק כדי לסבר את האוזן – לחופשה הזו התכוננו החברים לא פחות משלושה חודשים, אבל בסרמן הרגיש שהוא פשוט לא מסוגל להמשיך.

"הם הורידו אותי בשדה, לא לפני שאחד מהם אמר לי: 'תסתכל למעלה. אנחנו נהיה שם, ואתה תהיה פה'. הם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח, ונפרדנו. האמת היא שבאותו רגע, באמת לא הבנתי מה קורה איתי ולמה החלטתי את מה שהחלטתי".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

רק כשהגיע לחיפה – התברר גודל הנס שאירע לו. "לצערי הרב, איך שהגעתי לחיפה התבשרתי שהם התרסקו. הידיעה הזו שברה אותי לרסיסים, וכשחזרתי בחזרה לבסיס – ידעתי שאני עוזב את הקורס".

השנים עברו, ובסרמן החל ללמוד לתואר ראשון בפיזיקה וביולוגיה באוניברסיטה העברית, עשה דוקטורט בנוירואימונולוגיה ולאחר תקופת מחקר בתל השומר בתחום מחלת הטרשת הנפוצה - נעשה מרצה בכיר לביולוגיה במכון לב.

אחד הרגעים היותר מכוננים שהוא זוכר מתקופת לימודיו באקדמיה, היה בשעה שהמרצה לימד את תורת היחסות של איינשטיין. "אני זוכר שכולם סביבי היו עם מבט מאוד עמוק בעיניים, ואני רק הסתכלתי עליהם ואמרתי: 'אוקיי, אז מה! מה זה נוגע אליי כיהודי?'.

"רציתי מאוד להבין מי אני, ומה זה החיים. זו גם אחת הסיבות שבגללה בחרתי בלימודי ביולוגיה. אולם ככל שלמדתי יותר, הבנתי שכל החוכמה הזו היא כמו תיאור של כלי, איזה רכב מדהים או ברייה מופלאה. היא תמיד מתארת את האיך, אך לא את הלמה והמי – ושם הייתה הבעיה העיקרית שלי. עד היום, כשאני מרצה לסטודנטים שלי, אני מסביר שאת שלימות הבריאה וההרמוניה בין כל הדברים שפועלים כאן, לא באמת אפשר לכמת ולצמצם בתוך תבניות מילים".

אז מה עושה אדם שהרצון לדעת בוער בתוכו מחד, אך נותר רק אם ה"איך" מאידך גיסא? פשוט מאוד. נרשם ללימודי פסיכולוגיה ויהדות בבר אילן – רק כדי להבין את הלמה. ושם גם החל המסע הפנימי האמיתי שלו. "מצאתי את עצמי לא פעם נלחם בשאלות לא פשוטות, שמתנגשות בין השכל לרגש", הוא משחזר. "כבעלי בחירה, אני לא חושב שיש אדם בעולם שאין לו קושיות מאוד אמיתיות ומאוד קשות ליישוב. יש הרי כל כך הרבה פלגים ואמיתויות, אז אתה שואל את עצמך – איפה באמת נמצאת האמת? היום, אחרי התהליך שעברתי ושאני עדיין עובר, אני יודע להכיל את חוסר ההבנה, דבר שכחוקר ומרצה היה בלתי מתקבל על הדעת. 

עד היום קשה לי עם הגישה של להסביר את אמיתות התורה, אבל במקרה הזה, למשל, רבי נחמן מברסלב נתן לי כלים שעוזרים לי להתמודד. כלים שמאפשרים לי להיכנס לעולם של אמונה כפשוטו, ולעשות את מה שאני צריך לעשות תוך הסכמה לא לדעת. וזו אמנות גדולה מאוד, שצריך לעבוד עליה כל החיים. להסכים שאנחנו לא יודעים ולא מוכרחים לדעת הכול".

"אתה באמת חושב שאדם הוא יותר מאוסף של מולקולות?"

כשהבין חלק מה"למה", החליט אט אט לקחת על עצמו עוד ועוד מצוות המזוהות עם היהדות. "בהתחלה שמתי רק ציצית וחבשתי קסקט – כי עדיין לא הייתי בשל לכיסוי ראש", מספר בסרמן. "תוך כדי הדוקטורט במכון ויצמן, העדפתי להתפלל עם המניין של העובדים ולא עם זה של הפרופסורים, וכשסוף סוף הבנתי שאני רוצה לשים כיפה, זה היה ניסיון גדול מאוד עבורי.

"אני זוכר שנכנסתי למכון ויצמן עם כיפה סרוגה לראשי, והקסקט נעלם. חשבתי שאני מתעלף עם האופן שבו הסתכלו עליי... אבל חיזקתי את עצמי איכשהו שזו האמת שלי, ושמותר לי להביע אותה בחופשיות. כן, גם במכון ויצמן. עד שאחד המרצים לקח אותי לצד ושאל אותי במעין זחיחות דעת: "אתה באמת חושב שאדם הוא יותר מאוסף של מולקולות?". מצאתי את עצמי אומר לו: "בפירוש כן", והמשכתי מאז עם הכיפה".

(צילום: shutterstock)

לצד אורח החיים התורני שלו, כיום משמש ד"ר בסרמן בשלל כובעים מקצועיים: פסיכותרפיסט, מטפל זוגי ופרטני, מטפל בהתמודדות במצבי לחץ, חרדה והפרעות כפייתיות ועוד.

האם הפסיכותרפיה באופן שבו אתה עוסק בה, מתייחסת לבעיות כמו חרדות ודיכאון, ואם כן – כיצד היא מטפלת בהן?

"בהחלט כן. אולם הטיפול בחרדות ובדיכאון בשיטה זו, הוא שונה משיטות אחרות. להבדיל משיטות רבות אחרות, הטיפול בתחומים אלו באופן בו אני מטפל לא ממוקד בעבר של האדם, אלא נותן לו קרקע שממנה הוא יוכל לצמוח ולפתח כלים להתמודדות. בשלב הראשון אני מזהה מהן הנקודות שמחיות את האדם, ובשלב השני משתמש בטכניקות של העצמה, תוך חיבור למשאבים המצמיחים שמצויים בכל אדם. 

"לדוגמא, אחת השיטות בה אני נעזר היא שיטת הביו-פידבק, שבה מתחבר המטופל למכשור אלקטרוני ממוחשב, שמודיע על שינויים שחלים בגופו בזמן נתון כמו הזעה, קצב הלב וקצב הנשימה. במילים אחרות, זו מעין מראה שמאפשרת לאדם לראות באיזה מצב גופני הוא נמצא, ולהשיג בזכות זה שליטה וויסות של עוצמת הרגשות שלו. אם כי מדובר לרוב בתהליכים מורכבים שלוקחים די הרבה זמן, דרך השיקוף הזה אדם מתחיל לקבל על עצמו איזו תודעה עצמית. את המציאות עצמה הוא אמנם לא יוכל לשנות, אבל הוא כן ילמד מהם הכלים שעומדים לרשותו כדי להסתגל למציאות הזו בצורה בריאה, נכונה וכזו שלא תזיק לו, ואף תצמיח אותו".

"ענווה היא ההבדל בין הפסיכולוגיה הקלאסית לבין זו היהודית"

למעלה מ-15 שנה עוסק בסרמן בטיפול בשיטה זו, ואחת התובנות החשובות ביותר שלמד היא שהמטפל הוא בעצם רק כלי, והמטופל הוא זה שעושה את הטיפול. לכן, לשאלתי למי יכול להתאים סוג כזה של טיפול, משיב בסרמן ואומר ש"בעיקר למטופל שיש לו התבוננות רחבה על עצמו ועל מה שהוא עובר, וסקרנות טבעית לדעת. חשוב גם שאדם לא יבוא 'מלא' ו'תפוס' בכל מה שהוא כבר יודע, במידה וניסה שיטות אחרות".

האם השיטה הזו מטפלת גם בטראומות שונות?

"המילה טראומה היא מטעה מאוד. פעם נהוג היה לקשר אותה לאירוע שלילי, חד פעמי אך גדול שהתרחש בחיי המטופל, כמו תאונה או אובדן של אדם יקר. היום יודעים שטראומה יכולה להיגרם גם באמצעות חשיפה ארוכת טווח לסביבה מרעילה – ועם זה כבר הרבה יותר מסובך להתמודד. ילד שגדל בסביבה שבה הוא לא מקבל חום ואהבה למשל, בתוך הנפש שלו נוצר תהליך של תגובות כמו דיסוציאציה – זאת אומרת נתק טוטאלי של המודע מהרגשות, התחושות, הזיכרונות ואפילו המחשבות. לכן הטראומה היא רק לעתים נדירות אירוע חד פעמי".

בדור המטורף הזה שבו דבר רודף דבר, איך אפשר לעצור לרגע ולזהות אם בכלל יש בעיה? אנחנו כל הזמן במרוצה אחרי פתרונות, ולא תמיד באמת מבינים מה חסר לנשמה הזו שבתוכנו.

"את מעלה פה טענה חשובה מאוד. אנחנו נמצאים היום בדור שהוא בעייתי מאוד, משום שהוא מוקף בהמון תחליפים זמינים וחזקים, בהמון משככי כאבים כמו שוקולד, קפה, מוזיקה טובה ואחרים, שמסיתים אותנו מההבנה שיש לנו בעיה. אדם יכול לעבור שיחות שלימות על אוכל, מבלי להבין שיש לו בעיה עם תאוות אכילה. וזו בעצם אחת המשוכות שמטפלים מתבקשים לעבור – להביא את המטופלים שלהם למודעות שאכן יש בעיה. קודם להבין שיש בעיה, ואז לנסות לפתור אותה.

"האמת היא שרובנו לא יודעים לעצור את המרוץ הזה, אבל בשביל להתחיל לטפל בעצמנו ברצינות, מוכרחים ללמוד לעצור ולהתבונן. יש היום כלים מדהימים של התבוננות, אחת מהן היא מה שמתקרא MINDFULNESS. זו שיטה שבעצם מאפשרת לאדם לעשות התבוננות לא שיפוטית פנימה, בלי התערבות רגשות. היום זה לדעתי כלי שנצרך לכולנו, כי הוא בעצם מלמד אותו שלא להדוף ולטייח את הרגשות שצפים ועולים, אלא להתבונן בהם במבט מושכל ומכיל.

"עם זאת, אני כן חושב שצריך לעשות תהליכים כאלו בליווי של מישהו מקצועי, כי במהלכם עלולים לעלות גם דברים קשים. כשאתה עובר את זה עם מטפל, אתה לומד כיצד להסתכל על הדברים בצורה מכילה – נוגעת לא נוגעת, להיות נוכח ברגשות האלה, מבלי לתת להם להציף אותי. זה בדיוק ההבדל שבין ילד למבוגר".

לשאלתי כיצד ניתן לבחור מטפל בין שלל השיטות הקיימות, משיב ד"ר בסרמן כי זה בעצם החלק הקשה, כי לא כל מה שטוב לאחד – עובד בשביל האחר. ולא, לדבריו גם לא ניתן להחליט על סמך המלצות או מטפל שהתפרסם בזכות X דברים. "לפעמים דווקא המטפל הצעיר וחסר הניסיון, יוכיח את עצמו טוב יותר מהמטפל ה'משומן' אך המותש מהעבודה", הוא אומר. "אחד הדברים שאני, למשל, מחפש מאוד במטפלים, הוא ענווה, וזה ההבדל בין הפסיכולוגיה הקלאסית לבין זו היהודית. מטפל טוב בעיניי צריך להיות עם המון ענווה, אופטימיות, חוסן ונאמנות, אבל בשורה התחתונה – אין ספק שהכימיה בין המטפל למטופל היא מעין שידוך, וחייבים נשיאת חן".

כלי נוסף שבסרמן ממליץ עליו לכל מטופליו, ושבלעדיו בלתי אפשרי כמעט להתחיל שום תהליך פנימי שהוא – הוא ההתבודדות. "כשאתה יוצא אל השדה, אתה קודם כל לומד איך לשתוק. אחרי שאתה לומד לשתוק, אתה לאט לאט מתחיל לדבר אל הנקודה של הנשמה, של הקשר האלוקי, של האמת שלך. החיבור הזה לעצמך, לאמונה ולקשר שלך עם הקב"ה – אין לו אח ורע, ולא ניתן להחליף אותו בשום אמצעי אחר. מהשדה יוצאים אנשים אחרים, נקודה".

צפו בראיון של עדי רן עם ד"ר צור בסרמן: