אבלות: הבכי והצער על האובדן

כותי אחד שאל את רבי מאיר כמה שאלות בענין תחיית המתים, וכאשר התברר לו מתשובות רבי מאיר, שהמתים קמים לתחיה לבושים, ויש להם מזון, שאל: הואיל והם חיים ולבושים ומתפרנסים, למה אתם בוכים עליהם? אמר לו רבי מאיר: תיפח רוחו של אותו האיש, האם יש איש המאבד דבר מחמד שלו ואינו בוכה?! וכפי שתינוק נולד בקולי קולות של בכי, גם פטירתו היא בקולי קולות של בכי. (קהלת רבה ה א)

האם ראוי לבכות?

הרמב"ן בהקדמתו לספר "תורת האדם" מבאר באריכות האם ומדוע ראוי להצטער ולבכות.

וכך הוא כותב [המילים המודגשות הן לשונו הזהב של הרמב"ן]: ישנם שני סוגי בני אדם. האחד - עליז ושמח תמיד. אינו דואג כלל דאגת מחר, ואינו שרוי בצער כלל על פגעי החיים. "שמח בחלקו - במלאות סיפוקו. ירון ושמח - במזל הצומח. ישתה וישכח רישו [עניותו וצערו] - וכל עמל נפשו". מה שנקרא בלשון עם: "אופטימי חסר תקנה". לעומתו השני - פסימי וקודר, תמיד מיצר ודואג. אינו יכול ליהנות היום בגלל דאגות המחר, רואה שחורות ומתלונן על רוע המזל ורוע החיים. "ימאס בחייו ויקוץ בזמנו - וכל יקר ראתה עינו. יזכור האבל בימי החדווה - והיאוש בימי התקווה. יקדים הבכי לשמחה - יניס הששון מפני היגון והאנחה. לא יתנבא כי אם רע - יוסיף דעת יוסיף מכאוב, ומזור יגרע". שני ההפכים הללו - אינם טובים ואינם נכונים. אופטימיות מוגזמת [שאינה נובעת מבטחון בה'] הינה סכלות ופתיות, ומביאה את האדם לידי שאננות, אדישות וחוסר אכפתיות לכל ענייני החיים. ומאידך - פסימיות וראיית העולם בשחור בודאי אינה נכונה, שהלוא הקב"ה הוא המנהל את העולם ומשגיח עליו, הוא השולט על הכוכבים והמזלות והוא המנהג את עולמו בחסד וברחמים, בצדק ובמשפט. "מאת אדון הכל יבוא הכל - והוא הטוב והמיטיב לכל". "ויש בדרכיו סודות נעלמו... - כי לא רבים יחכמו. ויש נשגבים מדעת כל בריה - רחוק מה שיהיה ועמוק מה שהיה. ומה האדם הדל וההֶלֶךְ - שיבוא אחרי המלך"?!

כעת חוקר הרמב"ן, מדוע בכלל אנשים בוכים על המוות? הלוא המוות ידוע מראש! מעת שהאדם נולד - הוא הולך ומתקרב אל קיצו, אז מה הטעם לבכות? [האם אנו נאנחים כשנגמרת קופסת הגלידה? מראש ידענו שתיגמר, ואין טעם להצטער. לעומת זאת אנו נאנחים על אגרטל שנשבר, כי הוא אינו אמור להישבר. אם כן, מדוע אנו בוכים על חיים שנגמרו, כשמראש ידענו שזה מה שצריך לקרות?] "והנני אומר - מה שליבי חושב ודעתי גומר. למה יתגודדו על מת, ולנוד ולבכות נאותו - כי [הלוא] החיים יודעים שימותו?! ... והתשובה בזה, כי תולדת האדם לחיות לעולם - ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם. על כן יחרדו - כי מטבעם יתפרדו". כלומר האדם נברא להיות נצחי, זהו ההרגש המוטבע בנפשו, ולכן המוות אינו טבעי עבורו ומהווה טרגדיה!

"ואמנם", ממשיך הרמב"ן, "הסתכלתי והשכלתי ואין בתורה השלימה - איסור על האֶבֶל ומצוה על הנחמה. לא אסרה על המתים - [אלא] רק התגודדות וקרחה. לא תרחיק הבכי ולא תתעב האנחה". התורה לא אסרה לבכות על המת, כי אם הזהירה רק שהאדם לא יחבול בגופו כביטוי לאבל.

"וראוי לנו להבין, כי האֶבֶל - עבודה לאלהינו יתברך, על דרכים מיוחדים". באופנים מסויימים האבל והבכי הם מועילים לעבודת הבורא. למשל כשהאדם מתעורר על ידי כך לחשוב על אחריתו, "להתאונן ולהתבונן בסופו מה יהיה, ולדעת ביתו - אַיֵּה". על אבל מועיל שכזה אומר הפסוק: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ". כמו כן כאשר האבל מוביל את האדם לעשות חשבון נפש ולהצטער על עוונותיו, ודאי שראוי לו לבכות ולקונן. ואם כן יש תועלת וענין גם בבכי ובאבל. ולכן כאשר אדם שרוי במצב של צער, אם הוא מחזק את ליבו שלא לבכות ולא להתאבל כלל - זהו דבר שלילי בהחלט! "והיאוש בסבל האמיץ והלב החזק, בענין הזה הוא רע מוחלט"! ואף גדולי וחכמי ישראל בכו והתאבלו בפטירת הקרובים אליהם. "כי אומץ הלב בזה - מדרך המרד, והמורך בו - מדרכי ההודאה והתשובה"!

כאן מביא הרמב"ן את דברי הפילוסופים היוונים, כדוגמת סוקראט, אשר הטיפו ואמרו כי אין שום צורך ותועלת בכך שאדם בוכה, וכי הצער אינו ראוי כלל לאדם המשכיל, משום שכל העולם הוא הבל וריק. ודבר זה אינו נכון כלל על פי תורתנו הקדושה. "בני, אם יפתוך חטאים אל תאבה. כי תמצא מאמרים רבים לפילוסופי היוונים והמתחכמים בחכמתם, מאמצי כח הלבבות ומחזקי המחשבות, משמחים ללא דבר, מנחמי עמל, מכחישי העתיד ומייאשים על העבר. כי סקראט חכם הגויים אמר: עִם הספר, שאלוני מדוע לא ראינוך נעצב מעולם, אמר: מפני שאין לי דבר שאם אחסר אותו אתעצב עליו. ועוד אמר: מי שיכיר העולם לא ישמח בטובתו ולא ידאג ברעתו. ואמרו: האומלל מי שידאג כלל. ועוד אמר: מה מאד נפתה מי שידע כי נוסע מן העולם וישתדל בישובו. וכהנה רבות עימו ועם חבריו הפילוסופים".

ואולם דווקא שלמה המלך, אשר חזר ואמר בספר קהלת שוב ושוב כמה הבל הוא העולם, "עם כל זה איזן וחקר - ובין טוב לרע בקר. להבדיל בין האמת ובין השקר, והוא ציוה להיות האדם טוב ושמח ביום טובה, וביום רעה - יוריד דמעה", ככתוב "עת לבכות", ונאמר: "עת ספוד". כי אומנם העולם הזה הוא הבל מצד עצמו, אך הוא "טוב מאוד לטובים ולישרים בליבותם". ולכן ראוי להצטער על המקרים הרעים. אך כמובן שלא יהיה בצער זה שום טרוניה כלפי הקב"ה, אשר כל מעשיו בצדק וביושר. כפי שראינו אצל איוב, אשר סבל צרות ותלאות גדולות ונוראות, והוא אכן: "קרע בגדיו, בכה והתאבל בכל דרכי האבלות. [אך מאידך] ברך שופטו: ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".

לכן, מסכם הרמב"ן, אין זה נכון מצד אחד להיות אדיש וקר ולחזק את ליבו שלא להצטער, ומצד שני אין להיסחף אחר צער מופרז, אלא הצער צריך להיות מבוקר ומאוזן. "זה דרך התורה, עליו תשכון נהרה, ממנו תצא מאפלה לאורה, ובו תדבק לאור באור המנורה הטהורה. והאלהים אשר מקצפו נירא, ורצונו צינה וסוחרה, יראנו מהרה בבנין בית הבחירה, ויקיים בנו ובכל החבורה, מקרא שכתוב: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר".