הכוורן המיתולוגי: "אמרו לי שאם איעקץ שוב אהיה בסכנת חיים, אך לא ויתרתי"

האם ידעתם שדבורה ממוצעת שנולדת באביב חיה בסך הכל שישה שבועות? האם ידעתם שמתוך כל אלפי הביצים שמטילה מלכת הדבורים בוקעת רק דבורה אחת שהופכת למלכה? ואיך לדעתכם מתרבות הדבורים כאשר אין להן עוד מקום בכוורת? התשובה לכך מפתיעה ומעניינת.

כאשר משוחחים עם שלמה ריבקין, כוורן ותיק בכפר חב"ד אשר עומד בראש מרכז המבקרים 'מאחורי הדבש', הוא מספר על הדבורים בהתרגשות מרובה. "הדבורה היא ברייה מופלאה", הוא אומר שוב ושוב.

ואין אלו דיבורים בעלמא, אלא מתוך היכרות אישית. כבר שלושים וחמש שנה שהוא מלווה את מכוורת הדבש שהקים חמיו, ר' משה שניאורסון ז"ל שהיה מראשוני הכוורנים בכפר חב"ד. "חמי מאוד אהב את עולמו של הקב"ה וכמחנך דאג תמיד להעשיר את תלמידיו ולספר להם על יופי הבריאה", מספר ריבקין. "יש לו בלי עין הרע עשרים ילדים והוא חיפש מקור הכנסה נוסף, הוא ניסה ענפי חקלאות שונים וכשהקים את הכוורת הראשונה, הוא כל כך התרגש ונהנה מפלאי הבריאה, עד שהחליט שזה יהיה עיסוקו, וזה אכן מה שהוא עשה מאז".

ריבקין גם מוסיף: "חמי אמר תמיד שלא ייתכן שיהודים יתהלכו בעולם של הקב"ה ולא יהיו מודעים לפלא שטמון בכל צמח או בעל חיים. מה שקורה בשטח זה שילדים רואים דבורים ובדרך כלל לא יודעים עליהם שום דבר מעבר לכך שהן עלולות לעקוץ. אבל באמת היכולות של הדבורים הן מדהימות - דבורה בת יומיים מסוגלת לנקות את הכוורת, להאכיל רימות בוגרות, לשמור ולאסוף צוף, ועוד פעולות רבות. את הדברים האלו חמי רצה להעביר גם לילדים, ולכן הוא החליט להקים את 'מאחורי הדבש' – זהו מרכז מבקרים שמספר על פלאי הבריאה שמאחורי עולם הדבורים".

אלרגיה מסכנת חיים

שלמה מעיד על עצמו כי הוא למעשה נכנס לתוך דבר קיים. "חמי הציע לי לנהל את מרכז המבקרים, וזה התאים לי ולאשתי, כי שנינו עסקנו בתחום ההוראה, אך שקלנו לעזוב אותו ורצינו לעסוק בתחום שיש בו ערך מוסף. המחשבה על כך שננחיל לילדים את הערכים המעניינים האלו, על עולם הדבורים, הייתה מרגשת. רצינו את זה.

"אבל זה לא שמהרגע הראשון הדבר הצליח, ממש לא", הוא מדגיש, "הייתה לנו הרבה עוגמת נפש בדרך. כך למשל הקמנו את המקום ממש מעשר אצבעות. את הספסלים והשולחנות שהילדים יושבים עליהם, בניתי מקרשים של מפעל לארגזי עץ שהושלכו בסמוך. כי אפילו שולחנות וכיסאות לא היה לנו כסף לממן".

אבל התסכול הגודל ביותר היה כאשר שלמה גילה באחד הימים כי הוא אלרגי לעקיצות דבורים, עד כדי סכנת חיים. "בשלבים הראשונים לעבודתי עם הדבורים לא ידעתי על כך שאני אלרגי, אז אפשרתי לעצמי להיעקץ מבלי לחשוב פעמיים. באותם ימים גם ראיתי את חמי שהיה מגיע למכוורת עם חולצה קצרה, מכסה את פניו ברשת ופותח את הכוורות בלי שום בעיה, ואני חיקיתי אותו. עד שבשלב כלשהו התחלתי לפתח אלרגיה. זה מאוד הפתיע אותי, כי ידעתי תמיד שיש אנשים שאלרגיים לעקיצות דבורים, אבל לא ידעתי שיש כזה מושג לפתח אלרגיה סתם כך באמצע החיים.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"באותו זמן", הוא מוסיף, "הזהירו אותי הרופאים שכל עקיצה נוספת שאקבל תחמיר את האלרגיה וזה עלול להגיע לרמות מסוכנות. נאלצתי לקבל טיפול לביטול אלרגיה, ועדיין מומלץ לי שלא להיעקץ".

ולא שקלת לעזוב את המקצוע בעקבות כך?

"האמת היא שלגמרי לא. כי כשאתה נכנס לזה אתה פשוט נמשך ולא יכול להפסיק. חשוב לי גם להדגיש  שאמנם ילדים רבים וגם מבוגרים, בטוחים שבכל פעם שעוברים על יד דבורה היא עלולה לעקוץ, אבל האמת היא שהסיכוי שאנשים ייעקצו מדבורה רק בגלל שעברו לידה הוא קלוש עד אפסי. דבורים עוקצות רק אם הן חשות מאוימות או מותקפות. אז אני נזהר, ולכן בדרך כלל אני לא נעקץ באופן יומיומי. כלומר – אין כאן סכנה ממשית".

עבודה עם אמונה

כיום ריבקין אינו מתעסק עם הכוורות עצמן, אלא מנהל יחד עם אשתו את מרכז המבקרים.  "מגיעים לכאן אנשים מכל הגוונים, גם קבוצות ובתי ספר וגם משפחות שרוצות חוויה עם ערך".

ולמרות שכבר יותר משני עשורים שהדבורים מלוות כל רגע מחייו, מציין ריבקין שהוא חווה את חוויית ההתפעלות בכל פעם מחדש יחד עם הקבוצות שמגיעות למקום. "אפשר ללמוד מדבורים כל כך הרבה דברים כמו סדר, ניקיון, חיסכון, אחריות והכי חשוב – אחדות ושיתוף פעולה ועזרה הדדית. אפשר לראות איך כל אחת דואגת לכולן וכולן דואגות לאחת. בדיוק כמו שבגוף האדם או בגוף בעל החיים קיימת הרמוניה בין כל חלקי הגוף, כך יש בכוורת הרמוניה מדהימה בין הדבורים.

"תשמעו פלא", הוא מדגים, "כשאדם מתקרב לכוורת הדבורה הראשונה תעקוץ אותו, ותוך כדי כך תפריש הורמון חומר ריח שיגרום לדבורים האחרות להבין שמתנהלת כאן מלחמה והן צריכות לבוא ולקחת חלק במערכה. כך הכל עובד עם הרבה מאוד שיתוף פעולה.

שלמה ריבקין הכוורן

"צריך להבין גם דבר נוסף - דבורה חיה בסך הכל שישה שבועות. זאת אומרת שכאשר הדבורים אוגרות צוף בתקופת האביב הן בכלל לא ייהנו מהצוף שאגרו, אלא הוא יישמר בשביל הדור הבא. כמה מוסר יש בזה – לחשוב על אחרים ולא לדאוג רק לעצמי.

"יש תופעה מאוד מעניינת אצל דבורים שנקראת 'התנחלויות'", ממשיך ומספר שלמה. "הדבורים למעשה מתרבות בעיקר בתקופת האביב. זה קורה כאשר הן בונות תאים מוגבהים והמלכה מטילה בתוך כל תא ביצה. כאשר תצא רימה מהביצה, הדבורים יאכילו אותה במזון מלכות. בשלב הבא, כאשר הרימות מגיעות לשלב הגולם, הדבורה המלכה עוזבת את הכוורת יחד עם חצי מהדבורים והן בונות בית חדש ומשאירות את הבית הישן לדבורה, המלכה החדשה שעוד לא נולדה.

"תהליך ההתנחלות הוא מרהיב – הדבורים עוזבות ביום בהיר אחד את הכוורת ויוצאות וחגות מסביב בלהקה גדולה. הזדמן לי לראות את זה כמה פעמים, וזה נראה כמו סופת טורנדו. הן חגות במעגלים ומתקדמות, ואז המלכה מתיישבת על ענף וכולן מתיישבות סביבה. נוצר מעין כדור של כ-20 אלף דבורים. מאותו ענף יוצאות דבורים סיירות שמחפשות מקום מתאים כדי להקים בו כוורת חדשה. לאחר שמוצאות מקום מתאים, בדרך כלל חלל גדול, הן שבות לענף ומודיעות לחברותיהן על כך שנמצא המקום".

איך הן מעבירות את המסר?

שלמה מציין כי יש להן שפה מיוחדת – שפת ריקוד שבאמצעותה הן משוחחות ומתקשרות ביניהן. הן גם משתמשות באותות חשמליים שמועברים דרך המחושים. 

"התרחש פעם מקרה מדהים – באחת מהכוורות שלנו הדבורים חלו ומתו והכוורת עמדה ריקה. תכננתי להביא משפחה חדשה של דבורים, ופתאום בוקר אחד התעוררתי וגיליתי להפתעתי שהכוורת מלאה. מה שהתגלה הוא שבכוורת אחרת שכנראה הייתה באזור הגיעו הדבורים לשלב ההתנחלות, הן עפו וחיפשו מקום להתנחל בו ואז ממש במקרה בחרו את הכוורת האמתית. זה היה פשוט מדהים והמחיש לי כמה חכמה הקב"ה נתן ליצורים הקטנים האלו".

החיים דבש

מכיוון שמגיעים למרכז המבקרים אנשים מכל הסוגים והגוונים, מציין שלמה שהם נתקלים כל הזמן בסיפורים מעניינים. "לא מזמן הייתה סיטואציה מרגשת מאוד - הגיעה אלינו קבוצה של גן ילדים ממלכתי והצענו להם כחלק מהפעילות להכין נר מהדונג של הדבורים. כדי שיהיה בנר גם ערך מוסף אנחנו משתדלים תמיד לייצר אותו עם שתי פתילות ואז הוא יכול להתאים להבדלה.

"שמעתי ילד אחד ששאל את המדריכה: 'מה זה הבדלה?' ואז היא ענתה והסבירה לו שבמוצאי בת יש תפילה מיוחדת שעושים עם יין ועם נר, ואז הוא המשיך ושאל: 'למה דווקא נר?'  והיא ענתה לו: 'בשבת יש לנו הרבה מאוד אור, ובמוצאי שבת האור מסתלק, אז אנחנו רוצים להוסיף עוד אור ולכן מדליקים'. היה מדובר בבית ספר ממלכתי, וראיתי שגם התלמידים וגם הצוות מאוד התעניינו והתפעלו.

"אלו הם הזמנים שאנו מקבלים כוח וסיפוק להמשיך בעבודה", הוא מסכם, "כי כאן, במקום שרואים את נפלאות הבריאה מקרוב, פשוט אי אפשר להתכחש ליופי האלוקי. זה לא שאנחנו צריכים להסביר ולומר, אלא מספיק לבוא ולהרגיש".