צידוק הדין: לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה

"ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ!"

מילים אלו אומר האבל בעת כאבו הגדול, אחר פטירת קרובו היקר, בהכרזת אמונה כי יחד עם כל הכאב, אין לו שום תלונה חלילה על הקב"ה. גם מתוך הכאב והצער הגדולים ביותר, יהודי יודע להצדיק עליו את הדין, ולקבל את גזירת ה' יתברך מתוך אמונה שלימה.

הראשון שאמר מילים אלו, היה איוב. איוב היה צדיק מאוד, "ירא אלוקים וסר מרע". הוא התברך בעושר רב, וכן בשבעה בנים ושלוש בנות, ומתוך עושרו וטובתו, תמיד היה משבח את הקב"ה ומודה לו. והנה באחד הימים הביא עליו ה' נסיון קשה מאוד. ביום אחד הוא איבד את כל בניו ובנותיו, ואת כל נכסיו! הדבר נודע לו על ידי אנשים שונים אשר הגיעו אליו בזה אחר זה, וכל אחד מהם בישר לו בשורה קשה אחרת אודות ילדיו ונכסיו. תוך שעה קלה התוודע איוב למציאות הכואבת והקשה, ותגובתו היתה: "וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָה. ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ".

מסופר בתלמוד (ירושלמי סנהדרין פ"ו): לרבי אבהו נפטר אחד מילדיו. הגיעו תלמידיו רבי יונה ורבי יומי לנחמו, אך מפני כבודו ומוראו, לא דיברו דבר. אמר להם: "יאמרו החכמים איזה דבר תורה". אמרו לו: "יאמר אדוננו". אמר להם רבי אבהו: כאשר דיינים בבית הדין דנים אדם להריגה ומוציאים אותו להורג, צריכים קרובי ההרוג, כעבור תקופת מה, לבוא לבית הדין ולשאול בשלום הדיינים והעדים, "להראות שאין בלבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם". ואם כך הוא הדין בבית דין של מטה, קל וחומר לשלטון של מעלה של הקב"ה, שאין בו לא כזב ולא שקר, לא גניבות דעת ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, והוא ה' יתברך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה שאנו חייבים לקבל עלינו מידת הדין!"

"צידוק הדין" זה, משמעותו ידיעה ברורה, שהקב"ה "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", כל מעשיו הם בצדק וביושר מוחלטים, ואולם אנו הקטנים איננו יכולים להבינם. כשם שבן קטן אינו יכול להבין את כל השיקולים של אביו, כך הנברא אינו יכול להבין את שיקוליו של הבורא. "גָּבְהֵי שָׁמַיִם - מַה תִּפְעָל?! עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל - מַה תֵּדָע?!". אין לנו כלל כלים להבין את מחשבותיו ודרכיו של הקב"ה! "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ - כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם"!

כותב האבן עזרא: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדֲדוּ..." - אחר שתדעו שאתם בנים לה', והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה, לטוב הוא, ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם, כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגויים. על כן לא תעשה כמעשיהם".

מתוך מכתב תנחומים של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ לגיסתו האבלה:

למה יצעק העיוור על האדם המנהיג אותו כי לא הנהיג אותו בדרכים ישרים, בעת שהרי הוא עיוור הוא, ומנהיגו פיקח ורואה! לגבי הקב"ה אנחנו כולנו כעיוורים, והקב"ה רואה צופה ומביט עד סוף כל הדורות. מה יש לנו לבכות ולצעוק על מיתת אדם?!

שם מבינים הכל

תלמידו של הרמב"ן ז"ל חלה בחולי קשה, ובא הרמב"ן לבקרו. כאשר ראה שקיצו קרב ובא, והולך הוא לבית עולמו, אמר לו: "שמע נא, בני, את אשר אצווך. דע שבעולם העליון יש היכל עליון, ושמה כסאות למשפט, והשכינה ניצבת בעדתם. הא לך קמיע, ודע שבקמיע זה יפתחו לך כל שערי ההיכלות שברקיע, עד שתגיע להיכל העליון הזה, ושם תשאל כמה שאלות עצומות שיש לי בנוגע לכלל ישראל". את השאלות נתן לו בכתב יחד עם הקמיע, וביקשו שיבוא אליו בחלום ויגיד לו את התשובות שישמע שם.

נפטר התלמיד לבית עולמו, ויהי היום והרמב"ן היה יושב על יד חלונו ועוסק בתורה, והנה הופיעה דמות תלמידו לנגד עיניו. אמר לו התלמיד: "ידע רבנו, שבכל מקום שבאתי והראיתי את הקמיע, נפתחו בפני השערים, ונתנו לי רשות לעלות מעלה מעלה, עד ההיכל הזה שאמר לי. וכשרציתי לשאול את הקושיות שהכין לי רבי ומורי, ראיתי מיד שכל הקושיות אינן קיימות בעולם האמת, ששם הכל מובן והכל בצדק ובמשפט".  (מעם לועז שופטים עמוד פא)

* * *

כותב רבנו משה חיים לוצאטו (דעת תבונות): "אבל מי שהוא נאמן לה', צריך שיתקע יתד אמונתו חזק בל ימוט, לדעת שכל מעשי ה', יהיה באיזה דרך שיהיה, ישר ונאמן הוא ודאי, ואין עוולה חס ושלום. ולא כרשעים שהם אומרים לא יתכן דרך ה'. אלא על משמרתו יעמוד, לעבוד את בוראו בעבודה תמה, בהשוואה אחת בכל מידה ומידה שהוא מודד לו, ואז ייקרא תמים ממש".