נווה התלאות: מחנה אימונים לנשמה

שואלת הגמרא (ערכין טז ע"ב): מה נקרא יסורים? אלו בעיות וצרות המתעוררות לנו בחיים הינם בגדר "יסורים"? ומשיבה: אפילו אדם תחב את ידו לכיס כדי להוציא שלוש מטבעות, ועלו לו שתים, ועתה הוא צריך להכניס את ידו לכיס בשנית, גם זה נקרא יסורים!

בעינינו זה נראה סתם דבר שבשגרה. הלוא אנו רגילים לכך שלא הכל הולך לנו לגמרי "חלק", יש עיכובים ותקלות, ואיננו מתפנים להקדיש זמן ומחשבה לעיכובים כה קטנים שכבר הורגלנו אליהם. אבל חז"ל דווקא אומרים, שגם העיכובים הקטנטנים הללו הם בגדר יסורים! האם חז"ל מתכוונים שנאמץ לעצמנו מבט כה פסימי, עד שנראה כל קושי קטן - כיסורים?!

בודאי שלא. דווקא מבט זה נותן שמחת חיים והתמודדות נכונה עם קשיי החיים, כפי שכבר נראה.

למעשה האדם נברא כדי להתענג. הקב"ה ברא את האדם אך ורק במטרה להיטיב לו ולענגו! ואם כן, אין זה מצב טבעי שיהיה לו שום צער, ולו הקל ביותר. לכאורה כל חייו של האדם היו צריכים לזרום לו על מי מנוחות, באופן חלק לגמרי לגמרי, בלי צער קל שבקלים.

אלא, שכפי שכותב ה"מסילת ישרים", מקום התענוג האמיתי שיתענג בו האדם, הוא העולם הבא. שם הוא מקום העינוג הגדול אשר לשמו נברא. אולם כדי להגיע לכך, הקב"ה מטעמיו הכמוסים יצר כך, שהאדם חייב קודם כל לעבור בעולם הזה, אשר יכשיר את נשמתו לקראת חיי העולם הבא.

אם כן, העולם הזה הוא "מחנה אימונים" זמני עבור הנשמה. ובמחנה אימונים, הקשיים הם בכוונה תחילה!

נתאר לעצמנו חייל טירון חדש המגיע למחנה האימונים. לאחר כמה ימי אימונים מפרכים, הוא פונה להתלונן באוזני חברו הוותיק: "מילא, אני מבין שעלי להתאמן לרוץ שלוש שעות עם תרמיל כבד על הגב, אני מבין גם שעלי לטפס על צוק תלול ועוד כל מיני אימונים כאלה. כל זה קשה, אך אני עוד מבין. אבל, למה המזרנים פה כל כך קשים ולא נוחים? מדוע האוכל אינו חם? מדוע אין מתקן של מים קרים? למה אין מזגן בחדר, או לכל הפחות איזה מאוורר? מדוע הברזים, הדלתות והארונות כאן כל כך חורקים ומעצבנים?! אי אפשר שקצת ישפצו כאן?!". עונה לו חברו הוותיק: "תשמע, חביבי. כל התנאים כאן הם חלק מהאימונים. זה חלק מהתוכנית. התנאים הקשים גם הם נועדו לעשותנו כשירים למצבי מלחמה. לצבא יש מספיק כסף די ויותר כדי לשפץ כאן הכל, אבל זה לא העניין, אלא כל הריהוט והציוד כאן תוכננו בדיוק למען המטרה. הושקעה כאן מחשבה רבה בכל פרט, כדי שנצא מכאן חיילים מחושלים וכשירים כראוי".

כך, אומרים חז"ל, אין צער שמגיע לאדם סתם כך. כל צער ולו הקטן ביותר שמגיע לאדם, הינו חלק מהתוכנית האלוקית שבאה לעצב ולהכשיר את נשמתו. "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה", כלומר אפילו מכאוב קטן מאוד, כמו "נקיפת אצבע", חתך קטן באצבע, מוכרז משמים ומגיע לאדם מתוך השגחה פרטית. ואפילו עיכוב קטנטן בפעולות הפשוטות כמו הוצאת מטבע מהכיס! אל לנו לראות בזה סתם תקלה מקרית של דרך העולם. הקב"ה בקלות רבה יכול היה "לשפץ" את חיינו ולעשותם קלים ונוחים ללא כל חריקה, ולו הקלה ביותר. ואם כן כל עיכוב וכל מכאוב - מגיעים בכוונה תחילה, במחשבה מתוכננת מאת הבורא. [יתכן שהעיכובים הקטנים הכה יומיומיים ושגרתיים הללו, הינם תזכורת קבועה ותמידית בעבורינו, כמה הכל לא בשליטה, כמה העולם הזה אין ראוי לבטוח עליו. אילו הפעולות שלנו היו זורמות חלק, היתה לנו תחושה של שליטה וכח, של עצמאות, של "בשרירות לבי אלך". ה"יסורים" הקטנים והתמידיים הללו, מסייעים לנו לזכור את ארעיות העולם, את קטנותנו מול הבורא, ואת המטרה האמיתית והחשובה שלשמה נבראנו].

וכשהאדם יזכור שהעולם הזה הוא "נווה התלאות" (כלשון "ספר הישר" להלן), הוא מקום אימונים זמני שבא להכשיר את הנשמה לחיי הנצח, ויש תכלית והשגחה על כל צער ומכאוב ולו הקטנים ביותר, אזי בודאי שיהיה לו חוסן פנימי לקבל באהבה את אתגרי החיים.

"וזה מעשה הצדיק, כי יחשוב וידע כי העולם נווה התלאות, ועל כן עיניו ולבו בהם בכל רגע, ועל כן לא יחרידוהו ולא יטרידוהו כשיבואו, אך יחרידו למי שהוא בטוח בעולם ויאמר כי לא תבוא עליו צרה וכי שלוותו תעמוד לו, ועל כן כשיבואו עליו היפך מאשר חשב יחרד ותאבד דעתו ואמונתו ועבודתו. וצריך למשכיל לשמור נפשו תמיד ואל יבטח בטובת העולם רגע, רק ידע כי התלאות מזומנות לבוא, ובזה יצליח ותתקיים עבודתו". (ספר הישר שער שישי)

משל למה הדבר דומה? לעשיר העובד בבית המלאכה שלו בבגדים מלוכלכים, וכאשר ישאלוהו: "כיצד זה מתאים לעשיר כמוך ללבוש בגדים כל כך מלוכלכים?", ישיב בוודאי: "הרי כאן מקום עבודתי, פה אני מרוויח, ורק כך אני יכול להרוויח. אם תרצו לראות את בגדי היפים, בואו לביתי אחרי שעות העבודה ואז תראוני הדוּר בבגדי הנאים". העולם הזה הוא עבורנו בית מלאכה! כל הצרות, הצער ועגמת הנפש, הם הם בגדי העבודה שלנו, בעזרתם אנו מגיעים לתכליתנו - העולם הבא.