התועלת שבייסורים: הסיבות השונות להבאת ניסיונות בעולם הזה – חלק ג’

ייסורים לכפרת הדור

יש שהקב"ה מביא יסורים על אדם צדיק, לכפרה על בני דורו, כפי שכותב הרמח"ל (דרך ה' ב ג): "ואמנם על פי שורש זה נִסְדָּר שיגיעו צרות ויסורים לאיש צדיק, ויהיה זה לכפרת דורו. והנה מחיוב הצדיק הוא לקבל באהבה היסורים שיזדמנו לו לתועלת דורו, כמו שהיה מקבל באהבה היסורים שהיו ראויים לו מצד עצמו, ובמעשהו הזה מיטיב לדורו שמכפר עליו, והוא עצמו מתעלה עילוי גדול, שנעשה מן הראשים בקיבוץ בני העולם הבא.

להלן פסוקים מספר ישעיה פרק נ"ג, המדברים על הצדיק הסובל בעוונות של בני דורו, והרומזים אף על שכרו העצום:

"מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ, וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה... אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי, וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ: אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ, מֻכֵּה אֱלֹקִים וּמְעֻנֶּה: וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ, מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ - נִרְפָּא לָנוּ: כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ, וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ: נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו... עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו: וַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי, אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח: מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע, בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק, עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל: לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה, וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ".

ייסורים לתועלת עתידית

אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי - וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" (תהלים קיח כא)

לעתים שולח הקב"ה לאדם ייסורים, כדי להצילו מייסורים קשים יותר שעמדו לבוא עליו, או כדי להכשיר אותו לקבל ישועה גדולה בעתיד.

במסכת נדה (דף לא) דרש רב יוסף: "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי, יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי", במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שיצאו למסחרם. בדרך, נתחב קוץ ברגלו של אחד מהם, התחיל מחרף ומגדף על שנמנע ממנו לצאת לדרכו בספינה. לימים שמע שטבעה ספינתו של חברו בים, התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר: "ישוב אפך ותנחמני".

עדים אנו לסיפורים רבים, בהם תקלה קטנה או צער מסויים שבאו לאדם - הצילו אותו מפני סכנה גדולה. לעיתים הדבר נודע לאדם מיד, לעיתים לאחר זמן, ולעיתים שאין נודע לו מכך דבר, כפי שממשיכה הגמרא שם ואומרת: "אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו".

בענין זה כתב הרמח"ל (דעת תבונות סימן קמו): "באמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם חס ושלום, ואינו עוזב ומניח את העולם. אלא, בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבה, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל היום רק לתיקונו של עולם ולא לקלקולו, אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאותיהם".

כדוגמא לכך מביא הרמח"ל את מה שקרה עם יעקב אבינו: לאחר שנים רבות של צער ומכאוב על היעלמותו של בנו חביבו יוסף, יורדים בני יעקב למצרים לקנות אוכל [עקב הרעב שפקד את הארץ], ומלך מצרים דורש מהם במפגיע להביא עימם בפעם הבאה את אחיהם הקטן בנימין. הוא אף לוקח את שמעון לבן ערובה על כך. יעקב אבינו מסרב לשלוח את בנימין, ולכן במשך זמן רב הבנים נמנעים מלרדת שוב למצרים. אך כאשר כבד הרעב מאוד, מנסים האחים לפנות שוב אל יעקב אבינו שיסכים להם לקחת את בנימין, ויעקב אבינו אומר בכאב רב: "לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח?!"

אומרים על כך חז"ל (בראשית רבה צא י): מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה, אלא כאן. אמר הקב"ה: אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר "למה הרעותם לי"? זהו שנאמר: "נסתרה דרכי מה'".

מבאר הרמח"ל כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על היעדרותו של יוסף, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך את יוסף, ולהחיות את יעקב בשלווה. "אלא מתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב. וזה בנין אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב, אינו מזדמן ובא, אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה לו קודם צער, והרי זה כענין שאמרו חז"ל (ברכות ה ע"א): שלוש מתנות טובות ניתנו לישראל, וכולם לא ניתנו אלא על ידי יסורים: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא".

בדברים אלו אף מנחם יוסף את אחיו, כאשר הם בוכים לפניו ומבקשים את סליחתו על שמכרו אותו: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב... וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם". (בראשית נ כ-כא)

יוסף מנחם את אחיו בכך, שנכון שנראה שמכירתו היתה דבר רע וקשה, אולם "אלוקים חשבה לטובה", הכל היה חלק ממהלכיו של הבורא כדי להמליכו על מצרים ולהביא בכך תשועה ליעקב ובניו, כפי שאומרת הגמרא (שבת פט ע"ב): ראוי היה יעקב אבינו לרדת למצרים כשהוא כבול בשלשלאות של ברזל [כי הרי הירידה למצרים היתה על פי גזירת גלות, והיה יעקב צריך לרדת כדרך הגולים השבויים מארצם (רש"י)], אלא שזכותו גרמה לו שירד למצרים בכבוד מלכים, על ידי שיוסף בנו מלך על מצרים.

דומה הדבר לחייט הנוטל מספריים - וגוזר בד יקר. מי שעומד מהצד ואינו מבין, עלול לפרש את מעשיו של החייט כהשחתה וקלקול, אך מי שמבין, יודע כי דווקא כך יוכל לצאת מהבד בגד לתפארת. כך הקב"ה רוקם את פעליו, ולפעמים בתחילה נראה הדבר חלילה כקלקול, כהשחתה, אך למעשה כשתושלם התמונה נבין כי "האלוקים חשבה לטובה".

בספר "שער בת רבים" מובא, שכאשר האדם חלילה מתרעם על מעשיו של הקב"ה, הרי הוא דומה לאותו אדם אשר הזמין בגד מהחייט, אך בראותו שהחייט גוזר ו"משחית" לו את הבד, הריהו כועס ואינו מניח לו להמשיך בעבודתו. ומה יוצא לו מכך? הוא נשאר עם גזירי בד עלובים, ללא כל תועלת. כך עלול להיות גורל המתרעמים על הנהגת ה', אשר יקצפו ויתלוננו על הרעה הפוקדת אותם. ה' יניח אותם לנפשם ולא ישלים את מעשיו ונמצאו מקבלים את הרעות ומפסידים את הטובות. לעומת זאת מי שסומך על החייט ומחכה בסבלנות, יצא כשבידיו בגד מתוקן ויפה. כך אדם המקבל את הרעה מתוך בטחון בה' ומתוך אמון שה' עושה בעבורו רק את הטוב, אזי יחפוץ ה' להשלים את אשר החל לעשות ויביא גם את הטובה אשר ביקש להביא.

מסקנת הדברים, כי על כל צרה שלא תבוא, על האדם לשנן לעצמו שמה שנראה לו עתה רע ומר הוא רק בבחינת גזירת האריג, שהיא הכנה לטובה שתבוא בעקבותיה. ולפיכך גם אם אינו מבין כרגע איזו תועלת תצמח מהצרה הפוקדת אותו, יאמין באמונה שלימה שסוף הטובה לבוא, ובזה ימצא מרגוע ומרפא לשברו ויקבל את אשר נגזר עליו בשמחה.