ואהבת את ה' אלוקיך: אוהבים את ה' בכל מצב!

ואהבת!

אומרת התורה (דברים ו', ה'): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"!

ביארו חז"ל: בכל לבבך - שלא יהיה לבך חלוק על המקום. שתהיה עם הקב"ה בכל לבך! ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך! ובכל מאודך - בכל מידה ומידה שמודד לך, בין במידה טובה בין במידת פורענות. (רש"י)

ומספרת הגמרא סיפור מרטיט (ברכות סא ע"ב): רבי עקיבא - היה אחד מ"עשרה הרוגי מלכות" [עשרה חכמי ישראל גדולי עולם, אשר נהרגו על ידי מלכות רומי]. הוציאוהו הרשעים להריגה מתוך עינויים, כשהם סורקים את בשרו במסרקות של ברזל. באותה שעה - זמן קריאת שמע היה. ורבי עקיבא, מתוך העינויים, היה מקבל עליו עול מלכות שמים ואומר: "שמע ישראל....."! אמרו לו תלמידיו: "רבינו, עד כאן?!", האומנם אפשר גם בשעה כזו לקבל עול מלכות שמים באהבה?! אמר להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה - 'ואהבת את ה' אלוקיך... בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך', אמרתי: 'מתי יבוא לידי ואקיימנו?!', ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנו?!". היה מאריך במילה "אחד" עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה: "אשריך רבי עקיבא, שיצאה נשמתך באחד"!

הפסוק בשיר השירים אומר (פרק ה פסוקים ז-ח): "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי, מַה תַּגִּידוּ לוֹ? שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי"!

החפץ חיים, בקוראו שיר השירים, היה מתבונן על פסוק זה, וכך היה אומר: סובל הוא היהודי מהלומות תמיד, ואפילו מהשומרים על הסדר כביכול מקבל הוא מכות ופצעים. תמיד שמו מנואץ, והוא סופג חירופים וגידופים על כל צעד ושעל. אף על פי כן - אינו זז מאהבתו את בוראו! קשור הוא באהבתו תמיד, ומברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה! כפי שאומר שלמה המלך בשם כנסת ישראל: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי", ובכל זאת: כשתמצאו את דודי [הקב"ה], הגידו לו, שחולת אהבה אני! כאז כן עתה, אוהבת אני אותו בכל לבבי ובכל נפשי! חולת אהבה אני לבוראי, ולא נגרע מאהבתי אפילו כחוט השערה! (מעשי למלך)

החפץ חיים עצמו התנסה בנסיון זה ועמד בו. היה זה כאשר נפטר בנו חביבו יקירו אברהם, ביום שבת קדש כ' בכסלו תרנ"ב, והוא בן 23 שנה. באותה עת, שהה החפץ חיים מחוץ לעיר. במוצאי שבת קיבל מברק בהול לשוב לביתו. כאשר הגיע, למחרת היום, הבחין בקהל החוזר מבית העלמין. הכל היו בוכים ומדוכאים. החפץ חיים נכנס במתינות לתוך ביתו, והתיישב שבעה. אמר: "אבד גאון גדול. בהיותו אך בן שש עשרה כבר חידש חידושי תורה כאחד הגדולים". וסיים: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם! עתה ידעתי כי יהודי אני".

מיד הוסיף וסיפר את המעשה המובא בספר תולדות אדם (פרק טז): בתקופת האינקוויזיציה

בספרד בשנת רנ"ב, שחטו הרשעים צמאי הדם לעיני אם צדקנית את שני ילדיה האהובים והיקרים. אשת החיל נשאה אז את עיניה למרום, ובלב מחושל לחשה תפילה: "רבונו של עולם, אמנם מעולם אהבתיך. אך כל עוד היו לי ילדי היקרים והחביבים, היה לבי חלוק לשנים. עוד נתבצר שם מקום לאהבה גם אותם. ואילו עתה, לאחר שילדי כבר אינם, הפך לבי כולו קן לאהבתי הלוהטת אותך!... עתה אוכל לקיים באמת מצוה זו של 'ואהבת את ה' אלקיך, בכל לבבך ובכל נפשך'!". משסיים החפץ חיים את הסיפור, הכריז בהתלהבות: "רבונו של עולם, את האהבה שאהבתי עד עתה את בני, הריני מוסר מעתה לך"! (החפץ חיים חייו ופעלו כרך א עמוד רמח)

הרב עזריאל טאובר: לפעמים דומה עלינו כאילו הקב"ה נלחם בנו. רוצים אנו להיות יהודים טובים, ולעבוד אותו באמת. לשמור את מצוותיו ולעשות את כל המוטל עלינו. אולם לפעמים נראה שהכל פועל נגדנו. למרות זאת, לעולם אסור לנו להתייאש. יתכן שה' מעמיד אותנו במבחן, יתכן שהוא שולח לנו נסיון, אך הוא עושה זאת כדי להביאנו לידי כך שנגלה את הלקח ואת המסר שבדברים:

שום כח שבעולם לא יוכל ליטול מאיתנו את יכולתנו לאהוב את ה'!