הישארות הנפש: נחמה בהמשכיות החיים

אצל אומות העולם, אשר אינם מאמינים בהישארות הנפש ובעולם הבא, ניתן לראות שהם כותבים במודעות האבל: "סטפן איננו", וכדומה. המוות בעבורם הוא חידלון. האדם היה בעולם, חי והתהלך ביננו 70-80-90 שנה, וכעת חדל להיות. איננו. תחושה קשה ואיומה זו, עלולה לגרום לתגובות אֶבֶל קשות, כמו תלישת שערות, חבלה עצמית וכדומה.

אולם, תורתנו הקדושה פונה אל עם ישראל ואומרת (דברים יד א-ב): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ...".

ומבארים המפרשים, כי עם ישראל, בניו של מלך מלכי המלכים, יודעים כי הנשמה שבה אל האלוקים אשר נתנה. היא ממשיכה לחיות בעולם הנצח, בקרבת הקב"ה, ואין בעבורה מושג של חידלון. ממילא גם תגובות האבל של עם ישראל צריכות להיות מתונות יותר. יש אומנם צער על עצם הפרידה והריחוק של הנפטר מקרוביו, אך אין זה צער על דבר שהיה ואיננו עוד.

אור החיים: "במיתת איש, אין אבידה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו ולהחזירו לעירו. ואין העדר הבן - אלא מן המקום שהלך משם, אבל על כל פנים - ישנו. ואדרבה, בטוב לו שחזר הבן אצל אביו, שהוא מקור החיים. ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה. מה שאין כן העכו"ם [הגויים] שלא נקראו בנים לה'... שעליהם ידוו הדווים ביום מיתתם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים".

כלי יקר: "לפי שהאומות מצטערים כַּדִּין, על דבר אבד אשר הולך ולא ישוב. אבל אתה לא כן, כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה. וכל סגולת מלכים היינו דבר שמכניסים לאוצר, כך הקדוש ברוך הוא מכניס לאוצר - נפשות הצדיקים הטהורות, ואינו דבר האבד. ולמה יצטער על דבר שיש לו מציאות, וזורח הוא שם, ורק הערב שמשו בעולם הזה, אבל אוכל הוא תרומותיו בעולם הנצחי".

הרמב"ן: "כי טעם 'עם קדוש' - הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך. כי אחרי שאתה עם קדוש לה', ולא יאבד אלקים נפש, ויחשוב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש, ואפילו ימות בנוער. אך לא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים".

ספר "ידיו אמונה": משל למי שאבדה לו אבן יקרה. למי רע, לאבן או למאבד?! הלוא האבן, בכל מקום שנמצאת היא יקרה, ואפילו אם נתונה ברפש ובוץ, ישטפוה במים ותהיה נקיה. אבל למאבד רע ומר, כי אין לו את האבן. ואף אם ברבות הימים תמָצֵא האבן ותשוב לרשותו, בכל זאת, הרי האבן חסרה לו ימים רבים. כך גם המת לקרוביו. אמנם, זו אבידה לזמן רב, על זה בוכים. וזהו ההבדל בין ישראל לעמים, כי אצל העמים - זו מיתה, ועל כן הם עלולים לחבול בעצמם מתוך צער. אבל עם ישראל - "בנים אתם לה'", "לא תתגודדו" כמנהג הגויים, כי אצלכם זו רק אבידה שבמהרה תחזור אליכם, ולכן די לכם בבכי ללא סימני אבל נוספים.

בנים אתם לאלוקיכם:

אומר הזוהר הקדוש (פרשת ויחי על הפסוק גד גדוד יגודנו): משל למלך ששלח את בנו לכפר אחד לגדלו. כשגדל, שלח אחריו המלך להמליכו במקומו. התחילו כל בני הכפר לבכות על פרידתו מהם. היה ביניהם חכם אחד שפנה אל אחיו בני הכפר ואמר להם: "מדוע הנכם בוכים, בשעה שידוע לכם שבן המלך עוזב אותנו לטובתו, למלוך על כל הארץ?! אדרבה, צריכים אתם לשמוח בשמחתו כי רבה היא"! כך הבורא יתברך שמו, מלך העולם כולו, שלח את האדם לעולם הזה כדי לעסוק בתורה ובמצוות. כאשר מגיעה עת פרידתו מן העולם, בוכים קרוביו וידידיו על הפרידה. בא חכם אחד, משה רבינו ע"ה, ואומר: למה תבכו עליו? בנים אתם לה' אלקיכם! מאחר שנשמתכם אצולה משמי מרום, והיא חלק אלו-ה ממעל, הרי ודאי שהיא נצחית ואינה מתה במות הגוף, לכן "לא תתגודדו" להצטער עליו יותר מדאי, כי זה יורה שאינכם מאמינים בנצחיות הנפש, וכאילו אתם סוברים שהמת הולך לאיבוד חס ושלום, ככלי חרס הנשבר ואין לו שום תיקון לאחר מותו, ולא יזכה כלל לעולם הבא. והאמת היא שהוא ככלי כסף וכלי זהב הנשבר שיש לו תקנה".

אגרת תנחומים ששיגר הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל לבתו (אור יחזקאל אגרת קי)

הלא ידוע כי כל ענין האבלות הוא רק להיות תועלת בעד החיים, להיות התלמדות לזכור יום המיתה, רחמנא ליצלן. אבל לולא זאת, היתה אבלות אסורה לנו, יען כי צריכה להיות אמונתנו חזקה, כי אין מיתה לנפש הישראלי, רק כי הולך לאביו שבשמים, כענין "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".

בתי היקרה! יהי שכרך גדול אשר בידך להתחזק במצב כזה, יתן ה' וירחם עלינו, ויאמר לנו: "בנים אתם לה' אלקיכם", ויאמר: "בלע המוות לנצח" לזכות לכל טוב סלה.

כאשר הגיע אל הרב שך זצ"ל אב שכול, ושאלו כיצד עליו לקבל את העניין, השיב: "עליך לחשוב שהילדים נסעו למרחקים, ושהם נמצאים עתה במקום שלפי שעה אי אפשר לפגוש אותם. לכשיתאפשר הדבר שוב תיפגשו".

התינוק התחרט שנולד...

מתוך דברי תנחומים שאמר הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל ליתום רך:

המשנה בפרקי אבות (ד כב) אומרת: "שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת"... יש להבין, מהי משמעות "על כרחך"? הרי לא מסתבר שבאים בכח ומאלצים את האדם לעשות דבר שהוא אינו חפץ בו, מבלי שידברו איתו על ליבו לפני שמאלצים אותו. הרי גם בעולם הזה, מנסים לדבר על ליבו של אדם, ואם הדיבורים אינם מועילים, עושים בעל כורחו. אם כן ברור הדבר, שלפני כן מנסים ב'טובות' לדבר על ליבו. אם כן צריכים להבין, מה אומרים לעובר במעי אמו? נראה פשוט שמסבירים לו: "מה יש לך לעשות במעי אימך, בחושך, במקום צר ומצומצם? כדאי לך לצאת לעולם הגדול, שם זורחת השמש. העולם גדול מאוד! ושם אתה יכול ליהנות ולהתפתח, ולעשות רצון אביך שבשמים"! והעובר, כנראה, עונה: "איני חפץ לצאת! טוב לי במעי אימי! כאן יש לי כל טוב". וכשמדברים אליו מספר פעמים והוא נשאר בשלו ואינו חפץ לצאת, אזי "על כרחך אתה נולד".

כך גם בהמשך דברי המשנה: "ועל כרחך אתה מת". הרי ברור שבאים ומפתים ומדברים על לב האדם. ומה אומרים לו? כנראה אומרים: "כדאי לך למות וללכת לעולם שכולו טוב, שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. הגיע גם זמנך לקבל שכר טוב עבור המעשים הטובים שעשית! הקב"ה נאמן לשלם שכר. כל תענוגי העולם הזה, לא ישוו לחיי רגע של העולם הבא" וכו'. והאדם עונה: "אין ברצוני למות, איני חפץ לצאת מהעולם הזה! כאן יש לי אשה, ילדים ונכדים, אני דואג להם ואני אוהב אותם, ואם אסתלק מהעולם, מי ידאג להם?! אני ברוך ה' עוסק בתורה, בתפילה, במצוות ובמעשים טובים וכו'. בשום פנים ואופן אין אני מת!". אזי, אין ברירה, ו"על כרחך אתה מת"...

כעת, נעשה חשבון בענין "על כרחך אתה נולד": לו יצויר שהיו באים לתינוק מספר ימים לאחר שנולד, ואומרים לו: "הרי לא רצית לצאת ממעי אמך. טענת שטוב לך שם. מצאנו דרך להחזיר אותך לשם!", מה עונה התינוק? "זהו שגעון! מה פתאום אחזור למקום צר ומצומצם וחשוך?!".

- וזה החשבון גם בענין "על כרחך אתה מת", כשאדם הגיע למקום מנוחתו בעולם הבא, והוא רואה את הטוב שיש בעולם הבא, כשהוא זוכה להיות בצל כנפי השכינה.

כאן פנה הרב אל היתום ואמר לו: בוודאי אביך זצ"ל זוכה לחיי עולם הבא, שהרי גידל ילדים טובים העוסקים בתורה ובצרכי צבור באמונה, והוא עצמו עסק בתורה ובמצוות. לו היו אומרים לו עתה: "הרי לא רצית לצאת מהעולם העובר, ובכל מיני תירוצים הצדקת עמדתך. כעת מצאנו דרך להחזיר אותך לחיי העולם שעבר שלך". בוודאי היה מסרב! כשם שתינוק מסרב לחזור למעי אמו! וזוהי הנחמה, שנשמתו של אבא זצ"ל מתענגת בתענוגים. לכם כואב חסרונו של אבא, כואב לכם שנתייתמתם. אבל הוא - מצא את מנוחתו עדן, וטוב לו בעולמו החדש, וימליץ טוב בעדכם. יתן ה' יתברך שיבוא משיח צדקנו ונזכה לטל התחיה בקרוב.