אסנת חדאד: "איבדתי רגל, אבל קיבלתי חיים"

את תאונת הדרכים הקטלנית שהתרחשה לפני שנה בדיוק, בה נהרגו אביעד אלמלם מאשדוד ובת דודתו אלישבע חדאד מבני ברק, קשה לשכוח.

הכל התחיל ביום ראשון ז' בתשרי, יומיים לפני יום הכיפורים, כאשר בנות משפחת חדאד יצאו לאמירת סליחות בכותל. מי שהסיע אותן היה בן דודן אביעד אלמלם שלמד בישיבה בבני ברק הסמוכה לביתן, ויחד אתו נסעו שלוש מבנות המשפחה – קרן, אסנת ואלישבע, וגם חברה של אלישבע – אסתר. הרכב היה מלא והן תכננו להיפגש בכותל עם בת דודה נוספת.

אלא שהדברים לא התרחשו על פי התכניות.

בשיחה עם אסנת, בת ה-25, היא מספרת כי אל הרכב הם נכנסו מעט לפני חצות הלילה והנסיעה עברה בטוב ובנעימים. "צחקנו לאורך כל הדרך ופטפטנו. האווירה הייתה מאוד טובה".

את רגע התאונה היא לא ממש זוכרת, אבל היא מציינת שאחותה קרן שנפצעה באורח קל, סיפרה לה שהיה נראה לאביעד שהוא רואה עשן יוצא מהרכב, ומכיוון שהוא נהג מאוד זהיר, הוא החליט לחנות בשולי הכביש וביקש לבדוק שהכל כשורה. אלא שבאותה שניה שהרכב חנה בצד והנוסעים יצאו ממנו, אירעה ההתנגשות, ורכב בו נהג אדם שאובחן לאחר מכן בנהיגה תחת סמים ואלכוהול, פגע בהם במלוא העוצמה. תוצאות התאונה היו קשות: אביעד נהרג במקום, ואילו הבנות פונו לבית החולים, שם נקבע מותה של אלישבע כעבור כמה שעות. קרן נפגעה באורח קל, אסנת נפגעה באורח קשה, ואסתר, החברה, נפצעה בינוני.

לא עצובים, אבל מתגעגעים

בעוד יומיים תימלא שנה לתאונה המחרידה, אך כאשר משוחחים על כך עם אסנת היא מציינת כי קשה לה להאמין לכך ששנה שלמה עברה.

היא עוד זוכרת היטב את הרגעים בהם פקחה את העיניים בחדר טיפול נמרץ שבהדסה עין כרם. "ראיתי על המסך של המוניטור שכתוב שהיום יום כיפור, ואמא הגישה לי מים ואוכל. ההרהור הראשון שחלף במוחי היה: 'אם אני אוכלת ביום כיפור, אז כנראה שמצבי ממש גרוע'.

"כבר מהרגע שפקחתי את העיניים", היא מוסיפה, "אמא שלי לחשה לי כל הזמן באוזן:  'הייתה תאונה קטלנית וניצלת בנס'. היה נראה לי שהיא רוצה להמשיך ולספר מי נהרג, אבל ניסיתי כל הזמן לחסום אותה, עד שבשלב מסוים שאלתי: 'מה זאת אומרת קטלנית? נהרגו מהצד שלנו?' וכשהיא השיבה לי בחיוב הרגשתי פחד נוראי - הרי אני לא יכולה לוותר על אף אחד מאלו שנסעו איתי! את מי איבדתי?"

גם כיום, שנה אחרי התאונה הקשה, מציינת אסנת כי היא עוד לא התרגלה לחסר של אחותה ובן דודה. "מצד אחד זה מרגיש כאילו שהכל קרה אתמול ומצד שני אני מרגישה שלא התראינו נצח", היא אומרת. "בבית החסר של אלישבע בולט כל הזמן, היא הרי אחותנו, היא התגוררה אתנו ונוצר חלל ענק. היה לה הומור מיוחד, היא הייתה מאוד מבריקה וקלילה, היה לה צבע משלה, והגוון הזה חסר לנו. אני מרגישה שהבית שלנו השתנה, הוא לא אותו דבר. נוצר חור גדול בלב".

על אחותה היא מדברת בגעגועים: "כמה ימים לפני התאונה אלישבע סיפרה לי שזו השנה עם הכי הרבה ניסיונות שהייתה לה בחיים, ובכל זאת היא אמרה שאת כל הניסיונות היא מקבלת באהבה. בכלל, יש לה המון זכויות, בתקופה האחרונה לחייה היא ישנה מידי לילה אצל סבתא שלי ולא ויתרה על כך".

על בן דודה היא אומרת: "אביעד היה כמו בן בית במשפחה שלנו, הוא היה בחור כל כך טוב לב ואיכותי, עם מידות טובות. אני זוכרת שבערב החגים הוא סיפר לנו על כך שהוא התקשר ל-180 אנשים כדי לאחל להם שנה טובה ולבקש סליחה.

"למרות הכל", מדגישה אוסנת, "מאז שהתרחשה התאונה לא שאלנו אפילו פעם אחת 'למה'. אנו מאמינים שאביעד ואלישבע נמצאים עכשיו במקום הכי טוב עבורם, שהם עשו את התיקון שלהם בעולם וסיימו אותו. אנחנו כן בוכים, אבל תמיד מדגישים שזה לא בכי מתוך עצב אלא מתוך געגוע, מותר לנו להרגיש געגועים".

אין לי רגל, אבל יש כל כך הרבה דברים אחרים

במהלך השנה שחלפה נדרשה אסנת להתרגל לכך שחייה השתנו גם מבחינה פיזית, שכן בעקבות התאונה נקטעה רגלה השמאלית – מהירך ומטה.

"זה לא קל", היא מודה, "אחרי שהשתחררתי מבית החולים סיפרו לי שכל בני המשפחה מאוד חששו לספר לי על כך שאיבדתי רגל, ובאמת, ברגע הראשון כשסיפרו לי על כך אני התפרצתי: 'זו הרגל שלי כבר כמעט עשרים וחמש שנה, איך לקחו לי אותה בלי רשות?' אבל אחר כך, כשהתעוררתי והבנתי קצת יותר את מה שקרה, קלטתי שניצלתי ממוות ואני חייבת להודות על כך. אז נכון, איבדתי רגל, אבל קיבלתי חיים".

ולא הייתה תחושה של עצב? של צער על אבדן הרגל?

"באמת שלא, אני לא זוכרת שהצטערתי יותר מידי על כך שאין לי רגל. להיפך, ידעתי להודות כבר מהרגע הראשון על כך שחוץ מהרגל הכל תקין, שאין מכה בעמוד שדרה או בראש, שאלו דברים הכי בסיסיים. אני חייבת להודות גם על כך שהפגיעה הייתה ברגל שמאל ולא ברגל ימין, כי אם זה היה קורה בימין הכל היה הרבה יותר קשה. גם העובדה שרגל ימין נשארה שלמה בלי שבר ואפילו לא נשרטה הקלה מאוד על ההחלמה והשיקום. קרו כל כך הרבה ניסים. אז נכון שאין רגל וזה קשה וחסר, אבל יש כל כך הרבה דברים מעבר".

במשך השנה שחלפה העלתה אסנת מספר פוסטים לפייסבוק בהם היא שיתפה בחוויות שעוברות עליה. אחד הפוסטים המרגשים ביותר הועלה לפני מספר שבועות. אוסנת, ששבה באותו יום מקברה של אחותה, לא התאפקה וכתבה את המילים הבאות: "בכל פעם שאני קוראת קריאת שמע על המיטה אני מודה להקב"ה על 21 שנים בהן קיבלתי את אלישבע במתנה, על 19 שנה בהן היה לי את אביעד, בן דודי, ובמיוחד על השנה וחצי האחרונות בהן הוא היה כמו אח שלי. וגם על 25 שנה בהן בורכתי בשתי רגליים, ואפילו לא ידעתי להעריך".

לא מוותרת על כלום

במשך השנה נדרשה אסנת גם להקדיש זמן רב למען שיקום הרגל. "את תהליך השיקום עברתי ברובו בארה"ב", היא מספרת, "למעשה טסתי לשם פעמיים. הפעם הראשונה נמשכה כמעט חודשיים והפעם השנייה נמשכה חודש. בקרוב, אחרי החגים אני עומדת לטוס פעם נוספת".

למה דווקא בחו"ל ולא בארץ?

"אני טסה לפילדלפיה, שם בתי החולים יותר מקצועיים והם עושים את זה יותר טוב מאשר בארץ. באופן ספציפי הם מתמחים בהתאמת ברך ביונית שהיא מאוד משוכללת, כי יש לה ממש חיקוי זהה להליכה רגילה והיא פועלת באופן חשמלי. "את כל התפעול של הפרוטזה עשיתי בחו"ל", היא מוסיפה, "וכבר נשארתי שם גם לצורך השיקום. מדובר בשיקום ארוך ומאוד מתיש, כי זה לא שמחברים את הפרוטזה ומיד מצליחים ללכת, אלא יש צורך בתהליך שלם, צריכים ממש ללמוד את ההליכה מחדש. בסופו של דבר אני יכולה כיום ללכת, אבל מתעייפת מהר מאוד. כשאני הולכת בקצב רגיל אני מתעייפת כמו שמתעייף אדם שרץ עם שתי רגליים.

"אני גם נדרשת לבצע תרגילים יומיומיים, במשך שבע שעות ביום. אני מחלקת את זה לשעתיים בכל בוקר, שעתיים בערב ועוד שעתיים הליכה ושעה במכון כושר. התחלתי לקחת את זה בחשבון ואם אני מתכננת לצאת בבוקר למקום כלשהו, אני מחשבת את זה לפי שלוש שעות של תרגולים + התארגנות קודם היציאה".

אסנת מדברת על כך בפשטות, והיא גם מדגישה: "אני לרגע לא מרגישה מוגבלת בגלל הפרוטזה. אני יוצאת לקניון, נפגשת עם חברות, עושה כל מה שאני רוצה. יש לי תפקידים מסוימים בבית ואני לרגע לא חושבת לוותר עליהם או להקל על עצמי. לצורך הדוגמא, תמיד הייתי אחראית על הכנת הדגים לסעודת ליל שבת. אז אפילו בשבת הראשונה בה חזרתי מבית החולים, כבר הכנתי את הדגים. זה היה עוד לפני שהייתה לי פרוטזה, ולמעשה זו הייתה שבת של שחרור מבית החולים ולאחר מכן נדרשתי להתאשפז שוב. אבל לא וויתרתי, הכנתי את הדגים בישיבה כי באמת שאין סיבה שלא. אף אחד מבני הבית לא לוקח ממני את התפקידים שלי. אין הנחות".

ובכל זאת, בוודאי יש דברים שנמנעים ממך.

"ברור שיש דברים שאני לא יכולה לעשות, כמו למשל לשטוף רצפה או להרים חפצים כבדים, אבל יש גם דברים שנמנעים ממני ואני מאמינה שעם הזמן אשוב לבצע אותם. נאמר לי אפילו שבהמשך אוכל אפילו ללכת עם עקבים, ואני לגמרי מתכננת לעשות את זה, גם אם יהיה קשה".

בטרם הפציעה עסקה אסנת בתחום עיצוב אופנה. היא למדה את המקצוע בשנקר ופתחה יחד עם אחותה אתר באינטרנט שהיה פעיל במשך שנה, אך מאז שהתרחשה התאונה הוא נסגר. "כעת אני עומדת לחזור שוב לתחום. אני יודעת שזה יהיה קשה לי בגלל השיקום של הרגל, אבל ברור לי שאני רוצה לחזור לעסוק בכך".

אסנת מבחינה בכך שאנחנו מופתעים, וזה גורם לה להדגיש: "אני לא מרגישה גיבורה וגם לא מעוררת השראה, אני עושה פשוט מה שטוב ונכון לי, כי ברור לי שהכל מתחיל מהראש. אם אני לא מתבוננת על עצמי כנכה, אז אף אחד אחר לא יראה אותי ככזו".

לראות את חצי הכוס המלאה

"מידי יום רביעי מתקיים בבית משפחת חדד שיעור לעילוי נשמת אלישבע, אך בשבוע זה יוקדם השיעור ליום שלישי, מאחר שביום רביעי תתקיים הכנסת ספר תורה באשדוד לעילוי נשמת אביעד ואלישבע.

ויש לאסנת גם מסר חשוב להעביר לסיום: "הכל בחיים זה עניין של הסתכלות, והבחירה היא בידינו – אם להיות עצובים ולשקוע בדיכאון, או להחליט שאנו מסתכלים על חצי הכוס המלאה. אני חושבת שהדברים האלו נכונים לגבי כל נושא. אם ניקח לדוגמא רווקה מבוגרת שלא מוצאת את זיווגה - היא עלולה להרגיש כל כך בודדה ולשקוע ברחמים עצמיים, אבל זה לא נכון – אם כבר נגזר  עלייך להישאר רווקה, אז למה לקחת את זה למקום של דיכאון ועצבות? במקום זה תממשי את היכולות שיש לך ואת הכלים שיש לך נכון לזמן הזה.

"כך גם אם לזוג אין ילדים, אז הם יכולים לשמוח בינתיים בכך שיש להם אחד את השני, ולבנות את עצמם עם הביחד הזה. ההסתכלות על כל מה שהיה יכול להיות אילו היא רק חוסמת ובאמת שלא מועילה לאף אחד".