עשרת ימי תשובה: הפחד, הייתכן שהוא טוב?

יש פחד, ויש פחד. יש פחד משתק, שגורם לנסיגה מהתמודדות, ויש פחד מדרבן.

"ובכן תן פחדך על כל מעשיך", כך אנו מתפללים. איזה סוג פחד זה? משתק ומבריח, או מדרבן? כיצד אנו מתפללים ומייחלים לרגש שלילי כזה? למי נעים להרגיש פחד "ואימתך על כל מה שבראת"? ובכלל, הרי יש חשיבות לקיים המצוות מתוך שמחה, והתורה היא תורת חיים. מי שסובל מהימצאותו במסגרת התורה, משהו שם ללא ספק "לא עובד"! אז כיצד מתחברים הדברים?

ברור שאדם עם נפש בריאה, לא נהנה מפחד. אך ישנו פחד מדרבן, ש"שווה" לחוש אותו. והפחד מהבורא בימים אלו, אותו פחד שאנו מתפללים שיהיה – ככל שהתפיסה שלנו את המציאות אמיתית יותר, כך נבין יותר שזהו פחד מקדם, המוביל לפריחה. כיצד?

אם המבט שלנו הוא מבט של ייאוש וחוסר אונים, הרי שהפחד עלול להיות בלתי נסבל. ונכון, זה לא נעים. מאוד. אך כאן אני רוצה להציע מבט אחר, אמיתי יותר, ומתוכו נוכל "לחבק" את הפחד:

אתה הולך בגן חיות, ופתאום, ללא התראה מוקדמת, אתה רואה אריה מזנק לעברך. בשנייה האחרונה אתה מצליח לקפוץ הצידה, והאריה נופל לעמק שמאחוריך. ניצלת. ואז אתה מתיישב המום, רועד כולך, מפחד. ואוו! אתה תחבק את הפחד שהציל אותך! אם לא היית מפחד, לא היה נשאר מי שיפחד, כי אתה לא היית בין החיים... איזה מזל שהקב"ה ברא את הפחד, השומר על חיינו! אדם שאינו מפחד לא ישרוד את החיים, ולא יתקדם. לפחד יש תפקיד חשוב בעיצוב חיינו.

נעצור רגע ונחשוב, איך יראו חיינו ללא המגבלות של מצוות התורה? אנשים היו פוגעים יותר אחד בשני, המידות שלנו היו נשחתות. אין ספק שהתורה מעלה אותנו למקום גבוה יותר. הנפש שלנו עוברת תהליך יומיומי של "שיפוץ" וזיקוק. כל מצוה שבין אדם לחברו משפיעה לחיוב על המידות שלנו. כל מצוה שבין אדם למקום מקרבת אותנו לחיי רוח. לחיות את הדברים האמיתיים, ולהוסיף מידות טובות. גם מקומו של האושר לא נעלם כאן. חיי רוח על פי התורה, אינם כחיים שלא על פי התורה.

אם כן, האריה המפחיד של חיינו הם החטאים שלנו! אלה הגורמים לנו להתרחק מהאמת, להתרחק ממה שטוב לנו! הם פוגעים בנקיות הנפש שלנו. הם פוגעים במה שאנו לא מעוניינים שיפגעו. זה האריה המאיים. אנו מתפללים "ובכן תן פחדך", שנחוש את האריה הזה, שלא יישאר רק בימים אלו – הימים הנוראים, שנזכור אותו תמיד ונפחד ממנו.

יחד עם זאת, חשוב שנזכור: יש מצווה חשובה לעבוד את ה' ולקיים המצוות מתוך שמחה. הדבר כל כך חשוב, עד שהתורה מזהירה, "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אויבך"! עוד מלמד אותנו הרמב"ם בהלכות שבת: "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' – ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה ( - לייסר בני האדם) בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר, 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'".

דבר זה בא לידי ביטוי במצווה של אכילת סעודה מפסקת בערב יום כיפור, שיהיו בה כל המעדנים. כמו גם בחג שמגיע מיד אחרי יום כיפור – סוכות, חג שהוא "זמן שמחתנו". כמו שאומרים חז"ל, שזה מורה שאין הקב"ה חפץ בעינוי. העינוי הוא לא עינוי שמטרתו שיסבול האדם, אלא שיהיה כ"עני", יום אחד בשנה, כך שיוכל להרגיש דלותו ואפסותו, ומשם יקל עליו להתקרב לבורא ולשוב בתשובה.

הפחד מדרבן כאשר הוא מגיע ממקום של הבנה שהוא המקדם אותנו לחיים איכותיים יותר בעולם הזה ובעולם הבא. רק תראו את אלה שלא מפחדים, שלא יודעים מהי תורה. לא היינו מוכנים להתחלף איתם. כשזה כך, זה לא פוגע בתחושת השמחה והחיים שיש בתורה.

שנזכה לעבוד את ה' בשמחה, ולחוש יראת ה' בריאה(!).

גמר חתימה טובה לכולכם!