הרב יחזקאל שובקס: "בחורי ישיבות נתקלים במגוון בעיות, והמקום האחרון שהם משתפים אותן – הוא בבית"

את הסיפור הבא פרסם איש החינוך הרב יחזקאל שובקס כבר לפני מספר חודשים. למרות שהוא פורסם מעל במות שונות, בין היתר גם באתר הידברות, נעלה אותו כאן בשנית:

"לפני שבועיים", הוא כתב, "במסגרת עבודתי בישיבות, ישבתי עם קבוצת בחורים בישיבה חסידית בירושלים. לצדי ישב ראש הישיבה, שסיפר לבחורים על מקרה שהתרחש לפני מספר שנים עם אחד מתושבי השכונה שהיה מוכר היטב לבחורים.

הלה, זכה רק לבן יחיד, יוסי נקרא לו, שבאותה תקופה היה בחור ישיבה מבוגר. באחד הבקרים יצא האבא מהבית וגילה לתדהמתו שרכבו לא נמצא בחניה. עודו המום מן הגניבה לאור הירח, עלה בדעתו לעלות הביתה ולבדוק פרט נוסף, ואז גילה שהמפתח הרזרבי נעלם אף הוא.

מחשבה טורדנית התגנבה למוחו - שמא יוסי יקירו, שלמד לאחרונה נהיגה, ידו במעל? הוא הרים טלפון למשגיח התורן בישיבה ובקש לשוחח עם בנו. המשגיח לא הצליח לאתר את הבן בישיבה, וגם שמע מהחברים בפנימייה כי יוסי נעדר מהישיבה כבר מאמצע הלילה.

בתוך מספר דקות נפתח מסע החיפוש. לבו של האב הוביל אותו לכביש מעוגל ופתלתל לא הרחק מהבית.

הוא צדק.

לבו צנח כשהבחין בשברי רכבו המפוזרים בתוך הוואדי. יוסי ז"ל נח שם מנוחת עולמים.

בתוך מספר שעות נחשף הסיפור המלא, שהצליח לזעזע אותי, כפי ששום דבר לא זעזע אותי לאחרונה: באותו בוקר, חברו הקרוב של יוסי - מאיר, חילץ את עצמו מהמיטה בכוח, בשעה מאוחרת מאוד.

כשהבשורה הנוראה הגיעה לישיבה, כולם הפנו את עיניהם למאיר, שעמד וגמגם שברי מילים. ברור היה לכולם שמאיר יודע משהו שכל האחרים לא יודעים.

בתוך שעה קצרה התקיים בירור מעמיק, והתברר כי מאיר היה שותפו של יוסי בתכנון המסע, והיה שם יחד אתו בדרכו האחרונה.

בשעה ארבע לפנות בוקר, כך התברר, סטה הרכב מהכביש והידרדר לוואדי. הרכב ספג פגיעה קשה בצד הנהג, אך מאיר שישב בצד הימני הצליח להיחלץ מהרכב, לטפס במעלה הוואדי ולהגיע לכביש בריא ושלם.

מתוך פחדו הנורא שמא יתגלה חלקו האפל בפרשה, חזר מאיר רגלית לישיבה, נכנס בשקט למיטתו, וקיווה להעלים לנצח את חלקו בסיפור.

אבל הדו"ח הרשמי של אנשי ההצלה סיפר את הסיפור המחריד של התאונה.

התברר, כי יוסי לא נפגע כלל בראשו או בליבו. הפגיעה היחידה הייתה חתך גדול שנפער בבטנו, ועל פי ההערכה הרפואית ברור היה כי יוסי ז"ל היה עדיין בחיים במשך מספר שעות אחרי התאונה, בהן אפשר היה להציל אותו ולהשאיר אותו בארץ החיים. יוסי נפטר מאיבוד דם.

מדויק יותר: יוסי נפטר בגלל השתיקה של מאיר, חברו הטוב ביותר.

הבחורים שהשתתפו בסדנה, הכירו את החלק הראשון של הסיפור, של בחור הישיבה מהשכונה שנהרג לפני כמה שנים כשנהג ברכב אביו.

הם ידעו אפילו להוסיף שהאבא, ששיכל את בנו יחידו, חלה קשות שנתיים לאחר מכן ונפטר. אך את החלק השני, על חלקו של מאיר חברו בסיפור, לא ידעו.

הם ישבו בהלם ועיכלו את משמעות הסיפור.

ואז שברתי את הדממה הכבדה, ושאלתי אותם שאלה פשוטה: "מה לדעתכם היה גורם למאיר להתקשר מיד אחרי התאונה לאביו או למשגיח, לספר את הסיפור ולבקש עזרה דחופה?"

כלומר: מה ציפה מאיר לשמוע ולהרגיש מהסמכות שעליו, שהיה גורם לו לא לפחד והיה מביא אותו לספר, באותו רגע קריטי, על מה שקרה?

עברתי על פני שלושים בחורים, אחד-אחד, ונדהמתי לשמוע את התשובות. מתוך שלושים בחורים, עשרים ושישה בחורים ענו תשובה דומה.

כל אחד בסגנונו. כל אחד במילים אחרות. אבל התשובה הייתה אותה תשובה, עם משמעות אחת ויחידה: "מאיר ציפה שלא יענישו אותו".

אתם קולטים?

מילוי הציפיה המינימאלית של מאיר - הצורך שלו בתחושת הביטחון, שיקבלו את הווידוי שלו, יבינו אותו, ולא יענישו אותו - זה מה שהיה יכול למנוע את מותו של יוסי, את מחלתו ומותו של אביו לאחר מכן, את צערה העמוק והבלתי-ניתן לניחום של האלמנה והאם השכולה, ואת העובדה המחרידה שלשלושה אנשים כבר לא יהיה דור המשך לעולם.

מחובתו של הורה לשדר את המסר: "תמיד אוהב אותך"

הרב יחזקאל שובקס, מי שעומד מאחורי פרסום הסיפור המחריד הזה, משוחח אתנו על כך בכאב ומציין כי כל מילה מהסיפור נכונה ואמתית לגמרי.

מתוקף תפקידו כר"מ בישיבה, מנהל חיידר וכותב מאמרים וסיפורים חינוכיים, הוא נפגש לעתים קרובות עם בחורי ישיבות ויש לו גם מסקנה ברורה מכל הפגישות האלו: "אני יכול לומר בוודאות גדולה, שלפעמים, כל מה שצריך כדי לתת את הביטחון לילד שלך, זה לשדר לו את המסר: 'דע לך שמה שרק יהיה אתך, תמיד תרגיש חופשי לפנות אליי. אני מבטיח לך שאף פעם לא אאשים אותך, תמיד אבין אותך ותמיד אעניק לך את כל התמיכה שבעולם'. כי תחושת הביטחון הזו יכולה לשנות לו את החיים".

בשנים האחרונות נוהג הרב שובקס לעבור מישיבה לישיבה, לשבת עם הבחורים במעגלים ולדון איתם בנושאים שונים, שעליהם איש לא דיבר קודם לכן. בין היתר הוא מפציר בהם שוב ושוב לשוחח עם הוריהם ולשתף אותם בחייהם.

"הורים לא תמיד משערים עד כמה שבחורים כולאים בתוך עצמם סודות, שומרים אותם בצורה הכי שמורה", הוא מספר, "הם חוזרים הביתה ומנסים לשדר כלפי חוץ כאילו שהכל בסדר, בזמן שהדברים כלל אינם כאלו".

לדבריו, מתוך ההיכרות שלו עם השטח, ישנם אחוזים גבוהים מאוד – כ-90% מהבחורים שלא משתפים את הוריהם בכלום. "לפעמים הם יכולים לספר חוויות מהווי החיים בישיבה, אבל אם יש להם באמת קושי או בעיה עם הצוות או עם חבר, אז הם בדרך כלל לא יספרו להורים, וזה חבל".

הרב שובקס מרצה לפני מחנכים

ואולי הם באמת לא זקוקים לקשר הזה עם ההורים? אולי הוא רק יעיק עליהם?

"יש בחורים שאומרים לי: 'אני לא צריך לשוחח עם ההורים שלי, יש לי איש צוות שאני משוחח אתו על הקשיים', או: 'אני לומד עם אברך פרטי ופתוח אתו'. אבל אני משיב להם שזה חסר ערך לעומת הקשר עם ההורים, הרי איש הצוות בישיבה או המשגיח או האברך, הם אנשים שמן הסתם לא ילוו אותך כל ימי חייך. ומה תעשה אחרי החתונה - כאשר תיקלע לקשיים כלכליים או שתצטרך עצה לשלום בית או סיוע עם הילדים?

"ברגע שאתה שומר על קשר טוב עם ההורים תוכל לדעת שזה לא יפסיק לעולם. זה כמו רופא משפחה שמכיר אותך מאז שהיית תינוק ועד היום ויודע את כל ההיסטוריה הרפואית שלך. כך גם עם ההורים. הם מכירים אותך מאז שנולדת והם הכתובת הנכונה ביותר כדי לבוא ולשתף.

"ועוד הרבה מעבר לכך - אין מי שאוהב אתכם כפי שההורים אוהבים אתכם ואיכפתיים למענכם. אחרי הכל, הדבר שהכי מעניין אותם בחיים, זה שיהיה לכם טוב תמיד".

האם לדעתך ההורים תמיד ידעו להגיב בצורה נכונה?

"השאלה אכן במקום. רוב ההורים שאני מכיר מאוד אוהבים את הילדים שלהם, הם גם אכפתיים ורוצים לעשות עבורם רק טוב. אבל באמת לא תמיד הם יודעים להגיב כנדרש, ולכן אני נותן לבחורים טיפ קטן: לפני שאתם משוחחים עם ההורים, כדאי שתגידו להם כך: 'תשמעו, אבא ואמא, אני רוצה לספר לכם משהו, ואני מאוד מפחד, כי אני חושש שתכעסו עליי או שתקבלו את זה קשה'. באותו רגע התגובה של ההורים תהיה בדרך כלל: 'אתה לא צריך לפחד, אנחנו כאן בשבילך'. אם זו תהיה תגובתם, יהיה לו קל יותר לדבר. אם לא, אף אחד לא יוכל להכריח אותו להוציא את הסוד, כי בינתיים הסוד שמור אצלו.

"אבל מניסיוני", מדגיש הרב שובקס, "אני יכול להעיד שרוב הבחורים מופתעים לטובה. הם חושבים בתחילה שההורים יגיבו בצורה קשה, אך בסופו של דבר התגובות הן הרבה יותר מכילות מכפי שיכלו לשער".

ויש לו גם דבר מה להעביר להורים: "חשוב לי להדגיש כי מעבר לכך שיש לומר לילדים כל הזמן שאנו איתם ולצידם, צריך גם להראות את זה במוחש. כי גם הורה שיגיד לילד שלו שתמיד הוא אתו, אבל ברגע שהוא יבוא עם ציון גרוע במבחן הוא פתאום יכעס ויגער, אז הילד יקלוט את המסר שבהתנהגות ולא את המסר שבמילים. לכן התגובה שלנו בזמן אמת היא קריטית".

מבעיות חברה ועד קשיים רוחניים

אתה מדבר כל הזמן על 'קשיים של בחורים'. למה הכוונה? אלו קשיים יכולים להיות אצלם?

"לצערי אני יכול להעיד שקיים מגוון של בעיות. יש בחורים שאין להם חשק ללמוד והם מאוד מתביישים לספר על כך להוריהם. יש שמסתבכים עם הצוות, או שקועים בבעיות עם החברה. בחורים מרגישים מאוד לא נעים לספר להורים שהם רבים עם בחורים ושאין כאלו שמוכנים להיות חברי חדר שלהם, או לחילופין – שהם נגררים אחרי חברים שסוחבים אותם למעשים לא טובים. לפעמים גם מתעוררת בעיה עם נושא התפילות. אם ניקח לדוגמא את הימים הנוראים, יש הרבה מאוד בחורים שלא מחזיקים מעמד במשך התפילות הארוכות. זה נפוץ מאוד אצל בחורים צעירים, ואיך הם יספרו דבר כזה להוריהם?"

כשאנו שואלים את הרב שובקס לגבי פתרונות, הוא מדגיש: "אני לא מציע לבחורים שום פתרון, לגמרי לא. אבל אני יושב איתם  ועוזר להם לקיים דיון קבוצתי על הנושאים האלו. מה שמתגלה בדרך כלל הוא שהדיבור הוא עצמו הפתרון הכי גדול, כי כשיש קושי בפנים והוא לא יוצא החוצה, אז המועקה היא הרבה יותר גדולה. לא סתם אמר שלמה המלך 'דאגה בלב איש ישחנה', וחז"ל אמרו על כך: 'אל תיקרי ישחנה אלא ישיחנה', כי כשיש לאדם רגש קשה בפנים אז הוא מרגיש 'מפוצץ' ולא מסוגל להתמודד אתו, ואילו ברגע שהוא מדבר הוא כבר מוציא את הרגש החוצה ואז הוא הופך להיות כמו פלסטלינה ואפשר לעבד אותו".

ומה אומרים אנשי הצוות בישיבות על הגישה שלך?

"טוב, נו, ברור שהדרך הזו לפעמים קצת מפחידה את כולנו, כי התרגלנו להסתתר מאחורי מחיצות. טוב לנו עם זה ונוח להגיע לישיבה מבלי שאף אחד בעולם ידע מה עבר עלינו. הנה, לבשתי חליפה וכובע והסתרתי הכל. אבל כמובן שזה לא נכון, כי כאשר חווים חוויות ולא פורקים אותן, זה עלול לבסוף להתפרץ. 

"יש אנשי צוות שטוענים ובצדק ששיחות כמו שאני מקיים עם הבחורים עלולות להציף בעיות. הם גם אומרים לי: 'כרגע המצב רגוע והכל בסדר, אם תיכנס לישיבה תראה שכולם מחייכים ומרוצים, אז למה לנו להתחיל לנבור?' ואני עונה להם במשל: זה כמו אדם שמצא בחצר ביתו המון שרצים ותולעים. אז הוא הזמין משאית ענקית מלאה בחול וכיסה הכל. לכאורה החצר נקייה והאדמה חלקה ויפה. על פניו נראה שהכל בסדר, אבל כעבור שבוע שוב צפים  כל השרצים והתולעים. ואז הוא מזמין שתי משאיות של חול ושוב מכסה, אבל ברור שזה לא יעזור לטווח הארוך, אלא לטווח הקצר בלבד.

"אני מסביר לצוות שהבעיות כבר נמצאות, עכשיו זה התפקיד שלנו להחליט אם לכסות אותן ולהסתיר, או לאזור אומץ ולדבר עליהן. כי רק ברגע שנדבר נוכל לעזור".

לאחרונה הוציא לאור הרב שובקס גם ספר מיוחד בנושא. "ההוצאה של הספר הזה מאוד מרגשת אותי, כי למעשה התחלתי לכתוב כבר לפני 19 שנים, וכתבתי המון, יותר מ-500 מאמרים. הפצתי אותם בעלונים לבני ישיבות ואחר כך גם בעיתונים שונים, אבל אף פעם לא היה לי אומץ להוציא ספר. כעת זו הפעם הראשונה".

על מה מדבר הספר?

"השם של הספר הוא 'יוצא מהלב' ונראה לי שזה אומר הכל. גיבור הספר הוא בחור מוצלח ומוכשר שעושה רושם של חברה'מן גדול, ואכן הוא כזה, אך יש לו התמודדויות בישיבה ובבית. הוא מנסה לשדר עסקים כרגיל בגלל חוסר היכולת להודות בכך שהוא צריך עזרה ושהוא רוצה לדבר ולשתף. הקוראים מלווים אותו בהתמודדויותיו הקשות, עד שבסופו של התהליך יוצא לו הכל מהלב. בעיקרון ייעדתי את הספר לבחורים, אבל תוך כדי פרסום הסיפור בעיתון 'המבשר' ובעיקר לאחר מכן, הבנתי שהורים ומחנכים מרותקים מאוד מהסיפור, גם מכיוון שהספר מעביר להם את ההווי מהישיבה, שהם כלל לא מכירים וחשוב שידעו מה חווה בנם, וגם כי הם יכולים לקלוט מה קורה עם הבחור שלהם ולהבין עד כמה שאפשר לתרום לו ולהועיל לו. אז כן, זה בהחלט מיועד גם להם".