להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו: אז איך עושים תשובה?

יש משהו הטורד את המחשבה, כאשר מתבוננים על מצוות התשובה. הרמב"ם פוסק להלכה שעומק התשובה הוא עד "שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לזה החטא עוד"! ובלא זה, הוא פשוט "טובל ושרץ בידו!". מי יכול להגיע לזה באמת? עד כדי כך שיעיד עליו הקב"ה שלא יחטא עוד בחטא זה? זה קצת... מייאש, לא? אז מה עושים?

הגישות הרווחות אצל חכמי ישראל הן, שאין הכוונה שתשובה אמיתית, זה רק אם האדם באמת לעולם לא יחטא עוד. אלא הכוונה שבאותו רגע של תשובה עמוקה, של חרטה וצער על החטאים, ברור שהאדם לא מתכונן עוד לחטוא, והצער שלו על חטאיו והרצון לעזוב אותם כל כך חזק, עד שהאדם לפי דרגתו כרגע, אין מצב שיחטא.

גישה נוספת היא, שהרמב"ם מדבר על הדרגה הגדולה ביותר של תשובה, שהקב"ה יעיד עליו שלא יחטא לעולם. אך גם מי שלא הגיע למעלה זו, ודאי נחשב שעשה תשובה. הרי הגמרא אומרת, וכך נפסק להלכה, שאדם שקידש אישה על תנאי שהוא צדיק, היא מקודשת, "שמא הרהר תשובה". כלומר, שאפילו הרהור תשובה מקדם מאוד את האדם.

זה מרגיע, הגישות הללו. זה נותן לנו כר נרחב מאוד לעשות תשובה. זה מרגיש לנו שזה "לא בשמים, ולא מעבר לים", מצוות התשובה (ר' רמב"ן וספורנו על פסוק זה).

יחד עם זאת, אני כן רוצה להתייחס לדברים כפשוטם. צריך לדעת, שאין כל ספק שאדם יכול להגיע גם לדרגה הגבוהה של עזיבת החטא, שלא ישוב אליו לעולם. דווקא כי זה מפחיד!

תראו אנשים שהיו מכורים לחומרים או לדברים אחרים, והצליחו להתנקות, לצאת מזה לגמרי. נכון, הם תמיד צריכים להיזהר, הם יכולים בקלות ליפול שוב, יותר מכל אדם אחר. יש פתגם שאומר "פעם מכור, תמיד מכור". אך הסוד של אלה שכן מצליחים, הוא בידיעה שהם רגישים ויכולים ליפול. הם נזהרים יותר מכל אחד אחר. הם בנו לעצמם חיים אחרים, כדי שלא יפלו.

זה הסוד גם כאן. אנחנו כמו מכורים לחטאים! עובדה. אם לא, אז מה הבעיה, פשוט אל תחטאו כלל, וזהו!...

ואתם יודעים מה? הכי קל לחזור בתשובה מהחטאים הגדולים, המפחידים, פשוט כי הם כל כך מפחידים, שאי אפשר להתעלם מהם... צריך לזכור את החטאים ה"קטנים", הם מסוכנים לא פחות, כי הם חמקמקים. חומקים לנו מתחת לרדאר.

כן. קשה לנו להתנתק מהחטאים, אנחנו כמו מכורים. וזה הצעד הראשון לחזרה בתשובה אמיתית: להכיר בכוחו של החטא: ביכולתו לסחוף אותנו, ובקושי שלנו להתנתק לחלוטין, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". תראו איך אנו נבהלים מהמשפט הזה. בואו נכיר בכוחו של החטא. כאשר לא נזלזל בו, נוכל לגייס כוח להתרחק ממנו. זה די דומה לתהליך של ההתנקות מהתמכרויות. הקושי הראשוני הוא ההכרה בכוחו של החומר אליו האדם מכור, וחוסר האונים מולו. רק אז האדם "נכנס לזירה". לפני כן, הוא לא היה שם!

עתה, צריך לבנות חיים אחרים. לא במרכאות, אלא ממש! הרמב"ם גם מביא תכנית עבודה לכך. האדם שחוזר בתשובה אמיתית, מאמץ התנהגויות מסוימות:

1. הוא "צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים". כלומר, הוא מתפלל יותר בכוונה, ודי הרבה, מתוך מטרה לזכור את בוראו, ולחוש יותר קרבה לקב"ה. 

2. הוא "מתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו" – כמו המכור, הוא יודע שבקלות הוא יכול ליפול. חז"ל הגדירו זאת יפה: "מי שנכווה ברותחים, יזהר בחמים!", כלומר, אם אדם נכווה ממים רותחים, העור שלו עכשיו רגיש, ושלא כמו אדם שלא נכווה, הוא יכול להיפגע גם ממים חמים, אף שאינם רותחים. לכן, עליו "להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". גם ממה שרק דומה לחטא עליו להיזהר.

3. הוא "משנה שמו". כלומר, רואה את עצמו כאדם אחר כאומר: "איני אותו אדם שחטא". הוא משנן לעצמו שהוא אחר. בעל זהות אחרת. יש פה אפקט פסיכולוגי, שמאפשר לאדם לחוש יכולת מול החטא (אגב, יש כיום אסטרטגית תרפיה על עיקרון זה של הקניית זהות חדשה).  

4. הוא "משנה כל מעשיו לטובה" – שוב, חיזוק הזהות החדשה "אני לא אדם שחוטא".

יש דרכים נוספות שאיני נכנס להן כאן, כי הן דורשות זהירות יתר. והלוואי שנאמץ לפחות דרך אחת. זה יקדם אותנו ללא ספק! חושבני שגישה זו, היא היחידה שבאמת יכולה לחולל שינוי מהותי ועמוק אצל האדם.

שנה טובה לכולנו,

וגמר חתימה טובה!