העולם הזה – הוא מכרה זהב של מצוות

מספרים על בחור ששיבח לפני החזון איש את המשודכת שנפגש איתה, על השקפתה הטהורה – היא מוכנה לסבול ולהקריב בשביל חיי תורה, לחיות חיי צער ועליבות בשביל שבעלה יקדיש את חייו לתורה. החזון איש הורה לו לא להמשיך את השידוך! לא צריך "לסבול" בשביל חיי תורה. אין צורך ב"הקרבה" לשם כך. צריך לחוש שזהו אושר, שזה הכי-הכי שאפשר.

וה-"לא לסבול" הזה, הוא מבט כללי על העולם-הזה, הוא זווית ראיה רחבה עליו. ישנו הצד המוכר של המטבע, שהעולם הזה גשמי, שפל, קטנוני, נהנתן, מלא ניסיונות... ובוודאי שזה כך. אבל אם חיים רק עם צד זה – אז חיים רוחניים הם אכן "סבל" ו"הקרבה", הם סגפנות, התגברות ואיפוק.

אז יש גם צד שני...

וכך מוסר לנו החפץ חיים (זכור למרים פ' י"ט) על שעותיו האחרונות של הגאון מווילנא, שאמר לסובבים אותו כמה טוב ויפה לאדם כשהוא בעולם הזה. שאלו אותו: באיזה ענין? השיב להם: אם יבא האדם לעולם הבא, ויבקש שיניחו לו לעשות עוד מצווה אחת, ובשכר זה יתן חלק גדול מעולם הבא שלו, לא יוכל בשום אופן!, ופה, כשהוא בעולם הזה, יכול הוא לעלות למדרגה גבוהה מאד עד כדי קבלת פני השכינה! כגון במצוות ציצית, שאמרו חז"ל: "כל הזהיר במצוות ציצית זוכה ורואה פני השכינה"! והאדם יכול להשיג את זה בכמה שקלים!

התיאור הזה חשוב, ותועלתי להיזכר בו הרבה פעמים במהלך החיים! הגאון מווילנא "מפרגן" לעולם-הזה... לא יאמן! הוא מעדיף עולם-הזה על עולם-הבא! ההגדרה האחרונה שהיינו נותנים לעולם הזה היא "מכרה זהב". גוי מדבר כך... מכרה-זהב? "נווה התלאות", אולי. למה לדון עולם-כזה ל"כף זכות"? איך אפשר לסנגר עליו? אבל הגאון מווילנא אמר את זה, ובשעות האחרונות שלו!

ובאמת, נחשוב קצת. נגיע – בעזרת ה' – לעולם-הבא, ונכיר שם מה-זאת-אומרת לעשות רצון השם...  נ ר א ה  מה זה. ואז, לא נרצה לתת הכל-הכל-הכל בשביל לעשות זאת עוד פעם אחת? עוד פעם אחת?!

נוּ, כעת אנו יכולים לעשות זאת יותר מפעם אחת, אז אנחנו לא ב"מכרה-זהב"? לא ב"ארץ-מכרות-הזהב"?

ועם המחשה כזאת, קיום תורה ומצוות בעולם-זה הוא "סבל"? "הקרבה"? "סגפנות"?

ישנו עוד תיאור על כיוון זה: בחור אמריקאי נכנס לחפץ חיים, והוצג בפניו כמי שהגיע ממקום רחוק. החפץ חיים כבר היה בסוף ימיו, זקן חלש ומוטל במיטה, אך כששמע כך, הגיב: "אמריקה זה רחוק? לוקחים אניה ובאים, מה זה רחוק"? "אמנם כן" – אמר החפץ חיים – "באנו ממקום רחוק, ר' חיים ויטאל ז"ל אומר שעולם נשמות ישראל הוא למעלה מעולם המלאכים. זה מקום רחוק מאד! ומנסיעה ארוכה כזאת לא כדאי לבוא הנה אך כדי לשחק פה!".

והחפץ חיים המשיך: על הגויים נאמר "והאמורי יושב הארץ" (יהושע כ"ד, י"ח, שופטים י"א כ"א). זאת אומרת שהוא באמת שייך ל"ארץ" שהוא יושב בה. אבל על בני ישראל נאמר "כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו", שכביכול הם חלק ממנו יתברך. אם-כן, מה הם עושים פה? מה לבן מלך ללכת בסמרטוטים?

אלא שבאמת יש פה יריד גדול, יריד שאפשר להשיג בו "מציאות" שאין דוגמתן בכל העולמות! לכן כדאי להוריד את הנשמה ליריד הזה, אפילו שהדלפקים עומדים בבוץ, ומתלכלכים שם כדי למצוא ה"מציאות". כי ה"יריד" כל כך גדול וכל כך ריווחי, שכדאי לבוא אליו ממקומות כל כך רחוקים, למעלה מעולם המלאכים! לבוץ המגושם של העולם הזה. כי הרי בכמה פרוטות קונים ביריד הזה את ה"זוכה ורואה פני השכינה", בדקה של לימוד אפשר לומר 200 מילים, שכל אחת היא ממצוות תלמוד תורה! ועוד ועוד. הרי שהיריד הוא גדול, גדול מאוד  -  -  -

וכשכך מתייחסים ל"עולם הזה", זהו ה"אשריך" בעולם הזה!