תשובה לילדים: כיצד נרגיל את ילדינו לסלוח לעצמם ולהשתנות?

בנכם חוזר הביתה מהלימודים כשהוא מפוחד ופניו שמוטות מרוב בושה, ומספר לכם בשפה רפה ומגמגמת על משהו נורא ואיום שהוא וחבריו עשו לחבר מהכיתה. מה תהיה תגובתכם?

מר לוי, אביו של יהודה יוזם המעשה, החליט להגיב בחומרה רבה למעשיו של בנו, וגער בו באיפוק מהול בבהלה ובנימה של זעם פנימי:

"אני לא מאמין, זה מה שעשיתם?! איזה בושות! שהבן שלי יהיה שותף לדבר שכזה?! זה החינוך שקיבלת?! לך לחדר שלך מיד, ותחשוב טוב-טוב על מה שעשית. תעשה חשבון נפש רציני מאוד, תתחרט היטב ואחרי שעה תחזור. קשה לי לראות אותך או לדבר אתך כעת".

הגב' כהן, לעומתו, שבנה שמעון היה שותף גם הוא למעשה, האזינה לדברי הבן, וללא כל זעם או בהלה, אמרה לו:

"שמעתי אותך. עכשיו אני רוצה שתלך לחדר שלך להירגע ולחשוב על מה שעשית. תבדוק עם עצמך אם המעשה שלך עשה לך טוב או לא. אני מכירה אותך, אתה כל כך בוגר וחכם. אני רואה שאתה מתחרט ומתנצל, ומאמינה שלא היית רוצה לעשות את זה שוב. שב כמה דקות בחדר ותחשוב מה אתה יכול לעשות עכשיו כדי לתקן. אם אתה צריך עזרה, תקרא לי, אני פה. אני אוהבת אותך, ומחכה שתצא אלי ותספר לי מה בכוונתך לעשות".

שני הנערים נשלחו לחדריהם "לעשות תשובה" – מעין חשבון נפש על מעשיהם; שניהם ודאי מתחרטים על שפגעו בחברם ומייחלים למחילה – אך כפי שניווכח, תהליך התשובה שכל אחד מהם יעבור בחדרו יהיה שונה בתכלית מזה של חברו.

תשובה – חישוב מסלול מחדש

מתנה מיוחדת ברא לנו השם יתברך עוד לפני שנוצרנו – ותשובה שמה, כנזכר במדרש על הפסוק "טוב וישר ה', על כן יורה חטאים בדרך" (תהילים כ"ה, ח'): "... שאלו להקדוש ברוך הוא, חוטא מה עונשו? – אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי, מכות פרק כ"ב, הלכה ו').

הרמב"ם מגיש לנו על טס מזהב את ארבעת חלקי התשובה, ואלו הם: עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו; חרטה על שעבר; וידוי בשפתיו וקבלה לעתיד (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה פרק ב', הלכה ב').

להלן נלמד כי שימוש נכון ומדוד בכל אחד משלבי התשובה הנזכרים, יסייע בידינו לסלוח לעצמנו, להשליך מעלינו את עול החרטה, להמשיך הלאה ולהשתנות.

(צילום: shutterstock)

עזיבת החטא – טהרה מחשבתית

אף על פי שדרך התשובה סלולה לנו מימים ימימה, רבים מאתנו אוחזים חזק במחשבות אינסופיות על חטאי העבר, מתוך חשש פנימי שאם נרפה מלשחזר את החטא, "להעלות גרה" שוב ושוב את מעשינו האיומים ולהלקות את עצמנו על כמה שטעינו – אזי וודאי לא נזכה למחילה מאת הבורא. וטעות היא.

השלב הראשון והמתבקש של התשובה הוא עזיבת החטא – גם ובעיקר במחשבה. עלינו לקבל החלטה כי מעתה והלאה, אנו נוטשים את הרכבת שמובילה לאבדון, משחררים את החטא לדרכו, ויוזמים תהליך שתחילתו טהרה מחשבתית, וסופו עליה לרכבת הנכונה שתוביל אותנו לכיוון הרצוי – קרוב יותר להשם יתברך.

עוד לפני שניגש לתשובה, עלינו להגיע לכלל החלטה אמתית וכנה שלא נשוב להתנהגות המזיקה; ואף אם נשוב ונחטא בעתיד, עלינו לזכור כי "רַק הָעִקָּר הוּא הָרָצוֹן, לִהְיוֹת רְצוֹנוֹ חָזָק וְתַקִּיף תָּמִיד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ" (שיחות הר"ן, נ"א).

זהו תנאי יסודי וחיוני לטהרה, כלשונו של שלמה המלך: "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כ"ח, י"ג). ופירשו רבותינו: "אדם שיש בו עבירות ומתודה ואינו חוזר למה הוא דומה, לאדם שטובל ושרץ בידו..." (בבלי, תענית דף ט"ז ע"א); והוסיף על כך הרמב"ם: "כל המתוודה בדברים, ולא גמר בליבו לעזוב – הרי זה דומה לטובל, ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת, עד שישליך השרץ..." (שם, הלכה ג').

זהירות מחרטת יתר!

רובנו סבורים כי החרטה היא השלב העיקרי בתהליך התשובה, ויש ביננו כאלה שנתקעים בו חודשים, שנים ואף חיים שלמים, מתוך תפיסה פנימית מוטעית שלפיה עצם החרטה, היא-היא שתזכה אותנו החוטאים במחילה גמורה. מבלי לשים לב, היצמדותנו העיקשת להלקאה עצמית מתמשכת על העבר משקיעה את רוחנו בייאוש, בדכדוך ובעצבות, עד שכל שגרת יומנו הופכת לבליל של ביקורת, האשמה וענישה עצמית: "איך נפלתי ככה? איך שוב טעיתי? אני אבוד וחסר תקנה, אני בן אדם רע, אני לא ראוי לחיים טובים, מגיע לי שאקבל ייסורים". ועל כך וודאי נאמר: "הרהורי עבירה קשו מעבירה" (יומא, כ"ט, ע"א).

צא וראה מה היה בסופו של הנער יהודה מיודענו, שהפנים היטב את דברי אביו ושקע בחדרו אל תוך חרטה עמוקה מדי, הבין בטעות כי רצון אביו שבשמיים הוא כרצון אביו הביולוגי – שילקה את עצמו זמן רב לאחר כל כישלון על מנת לקבל מחילה. עוד הפנים הבן כי בדומה לאביו, גם השם יתברך מסרב להסתכל עליו ולדבר אתו כשהוא נכשל – ועל כן לא מצא כל טעם לדבר עמו על מעשיו, וכך הוא חי את חייו מתוך בדידות, ייאוש ושנאה עצמית.

והנה לאמתו של דבר, אין מטרת החרטה לייאש אותנו חלילה, אלא אדרבה: החרטה היא הליך נקודתי וקצר שכל מטרתו לשמש הכנה פנימית לתהליך התשובה, להביא אותנו לבחון את מעשינו מתוך יישוב דעת, לזהות את ה"לא טוב" שעל ידו פגענו בעצמנו ולהגביר בתוכנו את הרצון להגיע למקום מדויק יותר ולהתחיל מחדש.

ודוק: עצירה ממושכת מדי בשלב זה עלולה לגרור את הנפש לצער וייאוש – היפך היהדות ממש; מכאן, תהא קלה ידו של היצר הרע לתפוס את האדם, כפי שאירע במקרה של יהודה, ולמנוע ממנו חלילה לעבור הלאה לשלבי התשובה הבאים ולהגיע לשינוי המיוחל.

על כן, לאחר שעצרנו מעט, חשבנו ביישוב דעת על מעשינו וזיהינו את ההרגל המוטעה שהורס לנו את החיים, זה הזמן לעבור מיד לשלב הבא – הוידוי. בשלב זה עלינו לשחזר את הדבר בו פגמנו, ולהסביר לעצמנו במילים מפורטות מדויקות ככל הניתן במה טעינו ומה היינו רוצים לתקן. כך למשל, במקום לומר: "כעסתי על הבן שלי", יש לפרט: "אני נוהגת להתפרץ על הבן שלי ולהעניש אותו בחומרה בכל פעם שהוא מסרב להכין שיעורי בית".  

המפתח לשינוי – קבלה לעתיד

השלב האחרון והעיקרי בתהליך התשובה הוא קבלה לעתיד.

ידוע כי בטרם נברא האדם הראשון, ועוד הרבה לפני שירדה נשמתנו מעולם האצילות אל עולם הבחירה, סלל לנו השם יתברך את הדרך חזרה אליו מכל מקום שאליו ניפול.

פעמים רבות אנו שוכחים שאין מטרת העולם הזה לשמש משכן למלאכים, שכן בריות מושלמות שכאלה לא חסרות שם למעלה; השם יתברך ברא אותנו בלתי מושלמים מלכתחילה, על מנת שניאבק ונתגבר, ניפול ונתרומם, כלשון הפסוק: "כי שבע יפול צדיק – וקם" (משלי כ"ד, ט"ז) – וזה כולל את כולנו, שכן "ועמך – כולם צדיקים"; אנחנו מצווים להיות בני אדם, ולא מלאכים; על כולנו נגזר ליפול, אך נתונה לנו הבחירה המוחלטת לקום ולהתחיל מחדש.

וכך גילה לנו רבי נחמן בספריו (ליקוטי מוהר"ן חלק א', תורה ס"ב):

"... עִקַּר כָּל הַדְּבָרִים הֵן הַתְחָלָה, כִּי 'כָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת' מֵחֲמַת שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶפֶךְ אֶל הֶפֶךְ. אֲבָל אַחַר הַתְחָלָה, הוּא נִכְנָס מְעַט בְּהֶרְגֵּל וְאֵינוֹ קָשֶׁה עָלָיו כָּל כָּך וְכֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁהוֹלֵך לְמֵרָחוֹק מֵהַהַתְחָלָה, כֵּן נָקֵל הַדָּבָר שֶׁנִּכְנָס מְעַט בְּהֶרְגֵּל. נִמְצָא שֶׁעִקַּר כּחַ הָעֲבוֹדָה שֶׁל כָּל הַיָּמִים אֵינוֹ אֶלָּא הַהַתְחָלָה [...] שֶׁהוּא תְּחִלַּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁהָיָה קָשֶׁה עָלָיו הַהַתְחָלָה [...] וּכְפִי הַכּחַ וְהַהִתְלַהֲבוּת שֶׁל הַהַתְחָלָה, כֵּן הוֹלֵךְ וּמִתְנַהֵג בַּעֲבוֹדָתוֹ, כִּי עִקָּר הִיא הַהַתְחָלָה כַּנַּ"ל עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ, כִּי פֶּן וְאוּלַי לא הָיְתָה הַתְחָלָתוֹ כָּרָאוּי, וְאִם כֵּן גַּם כָּל עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי, כִּי הַכּל מִתְנַהֵג כְּפִי הַהַתְחָלָה. עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ [...] כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּרָאוּי כְּפִי כּחַ הַהַתְחָלָה כַּנַּ"ל. וְכֵן בְּכָל פַּעַם וּפַעַם צָרִיךְ לַחֲשׁשׁ חֲשָׁשָׁא זוֹ, פֶּן לא הִתְחִיל עֲדַיִן כָּרָאוּי, וְצָרִיךְ לְהַתְחִיל [...] בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ".

על רקע הדברים האלה, הבה נציץ בחדרו של שמעון, שנשלח על ידי אמו לחשוב כיצד לתקן את מעשיו. "היא אוהבת אותי ומאמינה בי", חשב לעצמו. "היא אמרה שהיא נמצאת כאן בשבילי ומחכה לשמוע כיצד אני מתכוון לתקן את מעשי. אמא סולחת לי. גם השם וודאי סולח לי", התנגנו במחשבתו מילותיה של אמו. וכך, במשך מספר דקות חשב שמעון על מעשיו, ולאחר תהליך קצר של יישוב דעת ובחינת הדרכים לתיקון מעשיו, יצא מחדרו כשהוא חדור ברצון להתחיל מחדש וממוקד בתיקון הנדרש ממנו, וסיפר לאמו כיצד הוא מתכוון לבקש מחילה מהחבר בו פגע ולפייסו.

ועתה, יממה לפני יום הכיפורים, כך נלמד את בני הדור הבא לסלוח לעצמם ולהשתנות:

1. נרגיל את ילדנו שלא להיבהל מחסרונותיהם, מנפילותיהם ומכישלונותיהם;

2. נדריך אותם לערוך יישוב דעת קצר שיסייע בידם לזהות היכן טעו ולהתוודות על מעשיהם;

3. נשדר להם כי אנו סומכים עליהם שידעו למצוא את הדרך לתקן את דרכיהם וכי אנחנו כאן כדי לסייע; נזכור שפנינו הם "פני הבורא" בעיניהם, וכל מבט, שדר ודיבור שלנו חוקקים בהם את "פני האלוקים".

4. נעודד אותם להישיר מבט קדימה, להתחיל בכל יום מחדש ולקבל על עצמם גבולות פנימיים שיביאו אותם לשינוי הרגלים ולצמיחה.

ומה איתנו, ההורים? השם יתברך שאוהב אותנו ומאמין ביכולת שלנו להשתנות, כבר וודאי סלח לנו על מעשינו; לא נסלח לעצמנו?