"לא פחדתי להעלות נושאים המצויים בטאבו, להיפך – זוהי המטרה"

"מיהו הרב שמואל ברקוביץ שעומד מאחורי הספר 'מסלול אדום?" רבים מחובבי הקריאה מצאו את עצמם בתקופה האחרונה מהרהרים בשאלה זו בסקרנות. לא רק בגלל איכותו הנדירה של הספר, אלא גם בשל העובדה שבאופן רשמי הוא מיועד לבני 20-25 ומעלה.

ולא, זהו אינו הספר הראשון שהוציא ברקוביץ עם הגבלת גיל. ספרו הקודם – 'ילדים גדולים' מיועד באופן רשמי אך ורק לנשואים. אלו קריטריונים מעניינים שבדרך כלל אינם מצוינים על ספרים, וודאי שלא במגזר החרדי.

הספר 'מסלול אדום' מאגד בתוכו ארבע עשרה נובלות מחיי היום יום, אודות לבטים והתמודדויות בעולם החרדי. הרב ברקוביץ לא חושש בסיפוריו גם לגעת בנושאים רגישים ביותר, ועושה זאת בזהירות יתרה. "המטרה בכל הסיפורים שלי היא בראש ובראשונה לגרום לקורא המבוגר והאינטליגנטי לחשוב מזווית ראייה חדשה ובלתי שגרתי על הנושא המטופל בסיפור", הוא מבהיר, "יש נושאים שהם בגדר טאבו, אבל המטרה שלי היא להעלות אותם, כדי לצלול ולהיסחף לתוכם, לנסות לדון בהם ולהבין אותם".

לא רוצה להטיף

את הספר 'מסלול אדום' פותחת יצירה שנקראת 'הנשרים דאו עם שחר', אשר נכתבה בייעוץ ובהכוונת הרב מרדכי נויגרשל. "עוד לפני שהתחלתי לכתוב את הסיפור ידעתי שאני עומד להיכנס לסוגיה מורכבת", מספר ברקוביץ, "ורציתי להגיש לקוראים את הטוב ביותר, ואכן הרב נויגרשל עמד לימיני לאורך כתיבת הסיפור וכיוון, ייעץ ופתר לבטים. הוא שדרג את היצירה הזו בכמה רמות".

הכריכה של הספר

על מה מדבר הסיפור?

"אני מביא את סיפורה של משפחה המתמודדת עם בן שנשר מהמסגרת החרדית וחי חיים חילוניים בתל אביב. הנער התועה הותיר אחריו שאלות, תהיות והתרסות שהיו כרימוני נפץ בלב אחיו הצעיר, שאגב היה זה שסיפר לי את הדברים, כי הסיפור כולו על בסיס אמתי. הסיפור עונה למגוון סוגי שואלים בצורה שכלית מחד וסיפורית מאידך, והוא כולל בתוכו גם מענה על תהיות מדוע לא להיות צמחוניים, צער בעלי חיים ושאלות נוספות. סופו המרגש והמפתיע מפציע כמו שחר חדש ומאיר ונותן תקווה ועידוד למשפחות".

בנוסף, מופיעים בספר גם  מספר סיפורים שעוסקים בנושא השידוכים. "בחרתי לעסוק בהם מתוך הזווית הפנימית, כזו שאינה נידונה בציבור עד כה", הוא מבהיר, "ניסיתי לאתר את הגורמים שמעכבים את הצעירים מלהינשא. בחרתי למשל להעלות בין היתר את השאלה – מדוע יש כאלו שמסתירים מידע רפואי בשידוכים ומי מפסיד מכך? עשיתי זאת דווקא בסיפור בו המקרה הרפואי נחשב 'קל', כך הצלחתי יותר להעלות את הדיון לנושא ואת השלכותיו".

ברקוביץ מפתיע כשמציין שאת הסיפור הוא בחר לכתוב ב'דואט ספרותי' עם הצייר ר' יוני גרשטיין. "לא כולם יודעים, אבל בנוסף לכישרון הציור המדהים שר' יוני התברך בו, יש לו גם כישרון כתיבה נדיר. אמנם היה זה עבורי אתגר לכתוב סיפור עם מי שכליו עוקפים מילים, אבל המאמץ היה שווה. יוני לא הסס למחוק משפטים ואף להכניס חלקים משלו לתוך הסיפור. מבחינתי היה מדהים לראות שהמילים שלו צבעוניות ממש כמו איוריו".

הסיפורים שעוסקים בשידוכים מציפים לראשונה גם נושאים שטרם הוצפו בציבור החרדי. ברקוביץ לקח נושאים שונים מעולם השידוכים כמו רצון להוריד שידוך על נושאים לא מהותיים או חששות 'ליל החרטות' בין האירוסין לחתונה".

בוודאי מורכב מאוד להעלות נושא כזה... 

"נכון, ומכיוון שהיה חשוב לי לתת תשובות המתאימות לכל אחד ואחת, נטע הקב"ה בליבי רעיון לכתוב סיפור מתפצל – חלקו הראשון מעלה את הלבטים וההיסוסים, מדוע ולמה חוששת הכלה מחתנה אתו היא התארסה בשמחה? כאשר אחרי כל שלב מגיעות התשובות. הסיפור למעשה מתפצל לשניים – החלק הראשון מעניק תשובות שכליות והחלק השני מציע מסלול תשובות הפונות אל הרגש. בעוד שהמסלול הראשון מתרחש על פני שלושת רבעי שעה בלבד, המסלול השני מתפרש על פני חודש וחצי. בסופו של דבר כל השאלות באות על פתרונן בשתי דרכים שונות כאשר התחנה הסופית – זהה . זהו סיפור שהביא עמו בסייעתא דשמיא הרבה מאוד תגובות חמות, מה שמוכיח שהציבור רוצה ומסוגל לאמץ קווי מחשבה חדשים ולקבלם בשמחה ובאהדה".

מכיוון שהכתיבה מיועדת למבוגרים, אומר ברקוביץ שהוא גם משתדל להותיר חומר רב למחשבה. "לא אסיים סיפור בצורה שאינה הגיונית ולא אטייח את המציאות. הגם שהמדובר בסיפור ויש לי את החירות לעשות בו כחומר ביד היוצר, לא אחטא למטרה ולא אהסס למחוק קטעים שלמים. לדעתי, המחיקה היא אומנות בפני עצמה".

מה המסר שאתה מנסה להעביר דרך הסיפורים?

"מי אמר שיש מסר?" הוא מתפלא, "אני רואה את הסיפור כאמצעי לכוון ולחשוב מחדש, אך בשום אופן לא כדי לחנך או להטיף. כבר בזמן הגמרא אמר אחד האמוראים במסכת ערכין: 'בדורנו אין מי שיודע להוכיח'. אני אישית לא מסוגל לקרוא קטעים מטיפים, ובוודאי שלא אעשה זאת לקוראיי. אגב, זו בדיוק הסיבה שאני מציין בגב ספריי שהם מיועדים למבוגרים".

חגיגה דמוקרטית לשמה

נקודה אחרונה שאי אפשר להתעלם ממנה היא הייחודיות שיש בספר, שכן הוא נכתב בקונספט מעניין, כאשר בסיומו של כל סיפור בחר הרב ברקוביץ לפנות לסופרים אחרים ולבקש מהם לכתוב טור קצר ובו זוויתם האישית וכן ביקורת ספרותית על הסיפור.

"זהו באמת מיזם חדשני", הוא מודה, "לא ידוע לי שאי מי העז לעשות את זה לפניי. אמנם מקובל מאוד לבקש מסופרים אחרים שיכתבו ביקורות מחמיאות, אבל לא ידוע לי על מי שביקש את ההיפך ועוד בפומבי. אני עשיתי זאת בכוונה תחילה. הרגשתי שמכיוון שבין דפי הספר עולים לדיון לא מעט נושאים השנויים במחלוקת, יהיה זה מן הראוי לפנות לסופרים אחרים שלא היו שותפים כלל בכתיבת הסיפור ולהביא גם את דעתם.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

"נתתי להם במה רחבה לכתוב ככל העולה על רוחם; דברים שלא נגעתי בהם בסיפור; מה היה חסר להם בו; מה הוא העלה בדעתם... הכל, רק לא מחמאות והסכמות. הסיפורים נשלחו לאחר שנכתבו תוך מטרה שלא לשנותם במאומה לאחר הביקורת. לעיתים שלחתי סיפורים מסוימים דווקא לאנטיתזה שלהם: סיפור על מערכת עיתון לעורך עיתון; סיפור ביכורים שלי לעורכת העיתון שהכניסה אותו; סיפור בגוף ראשון למי שלא ממש אוהב את הסגנון הזה..."

את התוצאה יכולים הקוראים לראות בספר עצמו, עם שורת טורי ביקורת אמתיים ומקצועיים שלא תמיד מחמיאים. "אני חושב שזה רק לתועלת, כי כך הקורא יכול לחשוב פעם נוספת על מה שהוא קרא", מסביר ברקוביץ. "לא מזמן הייתה לי שיחה עם חבר שהצדיק דווקא את דעת הקולגה על סיפור מסוים. שאלתי אותו: 'למה אתה כל כך מהסס לומר לי את זה? הרי הכנסתי את הדעה המנוגדת הזו לספרי בשמחה, זוהי חגיגה דמוקרטית לשמה".