במחשבה תחילה לפרשת בראשית: דיוקן שהרג ציירים

"באמריקה הכסף מתגלגל ברחובות", סיפר קשה-יום איטלקי לחברו. "בוא ניסע ליהנות יחד ממנעמי העולם".

בסיומו של מסע מפרך ומטלטל, ירדו השניים מהאנייה על אדמת ארה"ב ונתקלו בדולר מקומט. האחד התכופף להרימו, אך חברו מנע אותו.

"עזוב, הרגע הגענו. בוא נשאיר את העבודה למחר"...

* * *

על הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", מביא המדרש (בר"ר ח, ה) דין ודברים מעניין שקיים הקב"ה עם מלאכי השרת: "אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים אל ייברא ומהם אומרים ייברא... חסד אומר ייברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל ייברא שכולו שקרים. צדק אומר ייברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל ייברא דכוליה קטטה".

במקום להשיב לטענותיהם, "נטל (הקב"ה) אמת והשליכו לארץ".

אפשר למשוך בכתפיים, כי אסור לשאול על הקב"ה, ואפשר להעמיק מעט ולקחת לקח מופלא לחיינו.

הציירים ניצבו בשערי הארמון בהתרגשות גדולה, שעות רבות בחנו מומחים מטעם המלך יצירה אישית של כל צייר כפי שצוירה על אתר. בסופן של השעות הרבות נבחר אחד, בעל ידי זהב ומומחיות רבה באומנות הציור. בהתרגשות רבה הוא ניצב לתפקיד הגדול של חייו: לצייר דיוקן אותנטי של המלך.

אלא שכאן הוא נתקל בבעיה רצינית: המלך היה מוכשר מאוד, מוצלח בניהול הממלכה אבל רגלו הימנית הייתה חסרה ועינו השמאלית הייתה סגורה תדיר. הוא היה רחוק מאוד מלהיות נאה. שרטט הצייר את תווי פניו העיקריים של המלך ונתן לדמיונו לפעול רגעים ארוכים, בסופן יצאה יצירה מושלמת מתחת ידו הכוללת שתי עיניים ושתי רגליים, והבעה עזה של מלך מרשים מאוד.

למרות התרשמותם של השרים מכישוריו של הצייר, המלך היה בלתי מרוצה: "גזר דין מוות!" חרץ בלי הינד עפעף. "מי שמצויר בתמונה - זה לא אני".

שוב נקראו הציירים אל הארמון, אלא שהפעם נתוניהם היו שמורים היטב בידי המומחים, רק העידית שבעידית נקראו אל הארמון. מתוכם בחרו המומחים צייר נוסף בעל שיעור קומה והפקידו בידיו את התפקיד הגדול של חייו, בתקווה שלא יהא זה התפקיד האחרון: לצייר דיוקן אותנטי של המלך...

הצייר למד את הלקח מקודמו ונזהר להיות דייקן עד הפרט האחרון, שום קמט לא זכה לעידון בפני המלך, שום עקמימות לא יושרה. הכל היה מדויק בתכלית, וכך הציג את ציורו בפני המלך והשרים כשכולם מחסירים פעימה: השרים בשל הדיוק הרב כולל העין והרגל החסרות, והמלך בשל כעסו הנורא.

"גזר דין מוות!" חרץ המלך בפנים סמוקות. "זלזול כזה בכבוד המלך כשהוא מצויר ללא עין וללא רגל - זה עוון בל יסולח".

והמומחים קיבלו פקודה חדשה מהמלך: צייר איכותי שיצייר דיוקן אמיתי של המלך.

הציירים שהובאו בשלישית לארמון רעדו מפחד, סביר מאוד להניח שמי שיעלה בגורל לא ישוב. מי יודע כמה ציירים יקריבו את חייהם על מזבח שיגעונותיו של המלך, עד שזה יתרצה. אחד הציירים ניגש והצהיר על רצונו להיות זה שייבחר לתפקיד. הוא היה רגוע ובטוח, וכולם קיוו עבורו שישוב בשלום.

הצייר ניגש ברוגע לכן הציור, הביט בפניו של המלך ושרטט קווי יסוד, ערבב צבעים והיטיב משיחות מכחול. בסיום עבודתו המופלאה הוא סובב את הציור אל המלך והשרים שעמדו מתוחים כל העת: המלך נגלה במלוא הדרו מצדו השמאלי (פרופיל) כשהוא רכוב על סוסו, הוא מצמצם את מבטו לירייה בקשת ועינו השמאלית עצומה לראייה מרבית בעין הימנית. את הרגל הימנית החסרה כמובן לא יכלו לראות דרך גופו של הסוס...

* * *

הרה"ק מקוצק אמר: "'ותשלך אמת ארצה', האמת מצויה על הארץ לכל דורש, כל מה שיש לעשות הוא להתכופף ולהרים. ואת זה הבריות אינן מוכנות לעשות"...

אפשר שזהו הביאור בדברי המדרש: "נטל אמת והשליכו לארץ". שכן אמירת אמת בלא כחל ושרק קשה היא מאוד לעיכול, מצד שני השקר אינו פיתרון. רמז הקב"ה למלאכים שבארץ ניתן יהיה לומר את האמת בעטיפה, משהו שעולם השקר - בניגוד לעולם האמת - יכול להכיל, בלי לחרוג מגבולות האמת.

נזכור שאף שהשקר מתועב ומרוחק בתכלית, מעצם בריאת האדם למדים שגם בָּאֱמֶת אסור להשתמש בצורה לא מבוקרת, שכן ציור האמת במערומיה יכול להרוג אנשים.

לא רק באגדות מלכים...