שאלת השאלות: חובת האדם בעולמו

למהרי"ל דיסקין זצ"ל נודע על אלמנה צדקנית, שחלתה ונעשתה משותקת. שכר הרב אשה שתרחץ אותה כל יום ותטפל בה, ומביתו נשלחו ארוחות עבורה כל יום. כשהגיע אחד החגים, בא הרב לבקרה, והאלמנה בקשה ממנו לברך אותה שתזכה לאריכות ימים. היא הסבירה את סיבת בקשתה זו, למרות מצבה הקשה: במצבה אסור לה לברך, כי גופה מלוכלך. אך כאשר האשה המטפלת רוחצת אותה, ואז גופה נקי ויכולה למשך זמן קצר לברך ברכה, האם לא כדאי לחיות יום שלם במצב כזה, כדי לזכות לברך לפני רבונו של עולם?! (השרף מבריסק. הובא בהגדה "מעשה רב")

חובת האדם בעולמו

להלן לשונו הטהורה של הרמח"ל, בספרו "מסילת ישרים", פרק א' - בבאור כלל חובת האדם בעולמו:

"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שיָשׂים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא". והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציוונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה, המזדמנים לו כאן, יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (עירובין כב ע"א): "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם".

...והנה שָׂם הקדוש ברוך הוא את האדם במקום, שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות, אשר אם ימשך אחריהן, הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל ענייני העולם, בין לטוב בין לרע, הנה הם נסיונות לאדם: העוני מצד אחד, והעושר מצד אחד... השלוה מצד אחד, והיסורין מצד אחד. עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל, וינצח המלחמה מכל הצדדים, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו, והתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב, והשתדל להדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו.

... כללו של דבר, האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה, אלא בעבור מצבו בעולם הבא. אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא שהוא תכליתו.

[כעת מבאר הרמח"ל, כי לא יתכן כלל לחשוב שתכלית בריאת האדם היא בעבור חייו בעולם הזה]: ותראה באמת, שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה?! או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה?! "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם עמל ואון" (תהלים צ י), בכמה מיני צער וחולאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת - המוות. אחד מני אלף לא ימָצֵא שירבה העולם לו הנאות ושלווה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה, כבר עבר ובטל מן העולם.

... והנה אחר שידענו זה, נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו, ויקר העבודה אשר בידינו, כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמות האמיתי, אשר בלעדם לא יושג כלל... מעתה ודאי הוא, שהדקדוק שידקדק על ענין המצוות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק, כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם, כי תולדתם נולדת בשלמות האמיתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו.

נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות, ולעבוד ולעמוד בנסיון. והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת, למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו".