גן עדן, גיהנום, ומה שביניהם

נתן הקדוש ברוך הוא לישראל לשמור את התורה, והתנה עמהם ואמר להם: "כל מי שהוא משמר את התורה - הרי גן עדן לפניו, ומי שאינו משמר את התורה - הרי גהינום לפניו". (שמות רבה ב)

אמר רבי שמואל: כל העושה מצוה אחת בעולם הזה - המצוה מקדמת אותו והולכת לפניו לעולם הבא. וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה - העבירה מלפפת אותו והולכת לפניו ליום הדין. (מסכת סוטה ג ע"ב)

האם חשנו פעם חרטה עמוקה? חרטה כזו - הממלאת את הלב בצער עמוק וקשה? חרטה כזו - המלווה ברצון עז להחזיר את הגלגל אחורה, ולתקן טעות נוראה שעשינו?

כל אחד חש לפעמים בחייו חרטה - ברמה כזו או אחרת. אבל ישנה חרטה, שהיא כזאת עמוקה, כזאת קשה, שאף אחד בעולם לא חש כמוה כל ימי חייו!

אומר הגאון רבי אליהו מוילנא זצוק"ל: בעת שמוליכים את האדם מביתו לקברו, ואז ייפקחו כל חושיו, ורואה מה שלא יכול היה לראות בעת חיותו, ומראים לו עונשי גיהנם ותענוגי גן עדן, ורואה איך כילה ימיו בהבל... ויתבונן אז בשכלו הזך כמה תענוגי גן עדן הפסיד, וכמה שעות היו בכל ימי חייו אשר הלכו בבטלה, אשר כל שעה ושעה היה יכול להרויח גן עדן בתענוגים נפלאים אשר עין לא ראתה... אין בכח אדם לצייר גודל שברת ליבו וחרטתו, ואז גדולה תשוקתו שיתן לו הקב"ה רשות לחזור לביתו ולעסוק בתורה ובמצוות כל ימיו. וממרט שערות ראשו וקורע את בשרו ואומר: "אוי לי, איך החלפתי עולם תענוגים נצחיים על עולם חושך. והצער הזה קשה לו מכל יסורי הגהינם". (מתוך מכתב של הגרש"ז בלאק, תלמיד החפץ חיים. מובא  בספר "ליקוטי מאמרים")

שכר גן עדן, ועונש הגהינום - אין לנו כלל וכלל כלים להבין את עומקם ומשמעותם

ישנם גויים טפשים, שמציירים את גן עדן כמקום של תאוות גופניות ללא הגבלה. כמו שידוע שמבטיחים ל'שהידים' גן עדן נפלא, שיקבלו בו שבע בנות בכל יום, ועוד כהנה הנאות למיניהן. אוי לנפשם, איזה גהינם מחכה להם. "גהינם כלה, והם אינם כלים!"

אבל אנו יודעים שהנאות גן עדן, הן הנאות שונות בתכלית. הנאות רוחניות עליונות, שהנפש נהנית בהם הנאה עצומה, שאין באפשרותנו לתאר כלל וכלל.

אומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ח): הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא, אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה. שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאווים. אבל אותה הטובה - גדולה עד אין חקר ואין לה ערך ודמיון. הוא שאמר דוד (תהילים לא כ): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ"! וכמה כָמהּ דוד והתאווה לחיי העולם הבא, שנאמר (תהילים כז יג): "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים".

וממשיך הרמב"ם (שם): "טובת העולם הבא, אין כח באדם להשיגה על בוריה, ואין יודע גודלה ויופיה ועוצמהּ אלא הקדוש ברוך הוא לבדו... ולא דִמּוּהַ הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון. הוא שישעיה הנביא אמר (ישעיהו סד ג): "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ".

"יָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה" (אבות ד טז)

רגע אחד של הנאה קטנה בעולם הבא, שווה יותר מכל סך התענוגים וההנאות שיכול העולם הזה להציע בפנינו.

ולעומת זאת, אף עונשי וייסורי הגהינם הם עונשים רוחניים, שאין ביכולת האדם להבין את עומקם ועוצמתם. לפעמים אנו רואים בדברי חז"ל דוגמאות ותיאורים לעונשי הגהינם, וזהו בדרך משל, כדי לקרב את הדברים למושגים שלנו. נוכל אולי לקבל מושג מהכאב העצום שיש לנשמה, על ידי משל המתאר צער המגיע לגוף. למשל חז"ל מספרים (כלה רבתי פרק ב) על רבי עקיבא, שראה באחד ממסעותיו אדם שחור ומפוייח, נושא על ראשו ערימת עצים גדולה, ורץ כמרוצת סוס. חזותו של האיש השחור נראתה מוזרה ומפחידה, ורבי עקיבא ריחם עליו ורצה לעזור לו. אולם האיש המפוייח סיפר שהוא איננו אדם חי כי אם מת שהגיע מן העולם הבא, וסובל עונש חמור עקב עברותיו החמורות והרבות. הוא נענש שמורידים אותו בכל יום לעולם הזה כדי לאסוף עצים למדורה, ואז שורפים אותו במדורה זו. אחר כך מחזירים אותו מחדש לחיים, שוב מורידים אותו לאסוף עצים ושורפים אותו, וחוזר כך בכל יום 7 פעמים, כבר במשך שנים רבות. שריפת הגוף ממחישה את "שריפת" הנשמה, ה"נשרפת" ומתייסרת בכאב עצום, פעם אחר פעם, גורמת לעצמה אובדן וכליון, ואינה מוצאת מנוחה.

וכן מוזכר בנביא (שמואל א כה כט) עונש "כף הקלע": "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע". ואף זה משל לטלטלות עזות, קשות וכואבות שמיטלטלת הנפש, ה' יצילנו. הרמב"ן (שער הגמול), בבארו את ענין עונש "כרת", מסביר כי הנפש שואפת לשוב למקורה הרוחני, שם היא יכולה למצוא את מנוחתה ולהתענג עינוג רוחני שאין דומה לו, אבל אם יש לה עבירות, העבירות הללו מפריעות לה וחוסמות אותה, ויש לה צער גדול מאוד. "ועובי העוונות וגסות החטאים שהבדילו בינה לבין בוראה, מונעים אותה ונמשכת ונצמדת באש של גיהנם, ומחשבה זו הנמנעת ממנה היא יסורים וצער גדול שאין לו חקר ותכלית, מלבד צערי גיהנם, וזה מענין הכרת הוא, לומר שהיא נכרתת מיסודה כענף הנכרת מן האילן שהוא חי ממנו".

הבכי של רבי יוחנן

מספרת הגמרא (מסכת נדרים כח ע"ב): כשחלה רבן יוחנן בן זכאי ונטה להיפטר מן העולם, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם, התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק [שהארת את עיני ישראל בתורה, והיית עמוד תווך חזק]  - מפני מה אתה בוכה?!" אמר להם: "אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין מאסרו מאסר עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה. ועכשיו, שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון. ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים - אחת של גן עדן, ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?!"