מבטלת שידוכים ומייחלת לטוב

קרה לכם פעם שנתקלתם במצב שבו מבטלים באופן סידרתי, לא שידוך אחד, אלא מספר שידוכים או "כמעט שידוכים" בזה אחר זה? ובכן, יש מי שחוטפים רגליים קרות ברגע האחרון שאמור להיות מוקדש להחלטה הסופית אם יקום השידוך. או ברגע שאחריו.

הפעם ידובר על בת נורמטיבית לחלוטין, טובה ונפלאה, שהגיעה למשבר על רקע של שלושה ביטולים רצופים. שניים שלה, ואחד מהצד השני.

השאלות באופן כללי על כל מי שלא תהיה (וגם על בן באותה מידה) הן:

האם היא צעירה מדי וחסרת ניסיון, ומעולם בחייה לא עשתה החלטה חשובה, וכשירד לה האסימון והיא הבינה מה המשמעות של "להגיד כן", היא נסוגה אחור?

האם היו מי שהקשיבו לה ברצינות, הסבירו לה את העניין וגיבו אותה בעמדה של "מה שתחליטי אנחנו אתך" כשהיא בכל זאת הרגישה שהם לא באמת רואים אותה ואת ההתלבטויות שלה?

אולי בתחילה היא "נדחפה" לכך כדי "להיות כמו כולן", ורק אחר כך היא הבינה הבנה מאוחרת שזו אינה ההחלטה שהיא באמת חפצה בה?

שלום לכולם, אני שירה. הורי קראו לי כך כדי שאהיה כולי שירה. הם טוענים שכשמי כן אני, אך כפי שתראו בהמשך לפעמים אני "שירה" ולפעמים "בכי". לא יתכן תמיד רק לשיר ולשמוח. יש גם מנות של צער בחיים, לצערי.

הבחור שהתארסתי אתו היה חייכן אך לא מספיק מתַקשר. היה. מצד אחד רציתי אותו, כי היה בו משהו שמח וקליל שקנה אותי, פטפטנו והיה די נחמד. ומצד שני אף פעם הוא לא הציע שתיה או הוציא גרוש עלי. היה בו משהו מעט מסתורי שלא יכולתי להגדיר. הוא גם היה שונה ממני. הרבה אומרים לי שיש לי יושר פנימי ואני גלויה עם אנשים. לא קבלתי משוב על כך ממנו והוא התנהג בהסתרה מסוימת, שלא קלטתי את פשרה. העניינים התגלגלו ובסוף התארסתי אתו כי היה נראה, לכאורה, שאין סיבה אמיתית להוריד, ואף אחד גם לא בדק אתי למה אני מחליטה כך או אחרת.

שמתי לב שברגע שהתארסנו, הפסקתי לעניין אותו. מבחינתו הוא כבר רכש אותי. אני שלו. בעקבות זאת גם אני לא מצאתי יותר עניין. בטלתי ושמחתי שבטלתי. מצד אחד רווח לי, ומאידך נשארתי עם חור בלב. למה באמת התארסתי אתו, אם בלב לא חשתי שלמה? האם רציתי רק לרגע לבחון מה זו הרגשה של בת מאורסת ולסגת?

בשביל בת 23 לבטל שידוך... הייתי צעירה וקצת בודדה.

ההורים משתפים אתי פעולה. אמא מבררת לי ואומרת כל הזמן, אל תקחי מישהו שאת לא שלמה אתו. יפה שהיא אומרת כך ואני מרגישה אליה חיבה ומודה לה על המילים הנעימות, אך בזה זה נגמר. אינני יודעת למה, אך אינני משתפת לא אותה ולא את אבא במה שעובר עלי. השיטה שלהם היא "את גדולה וחכמה". אנחנו נשמח בשמחתך, אך את ההחלטות עליך לשאת עם עצמך.

איך לוקחים החלטה? האם יש כפתור של "כן" ועוד אחד שכתוב עליו "לא"? ומה שעלי לעשות זה פשוט ללחוץ על מה שמתחשק לי או עולה בדעתי? איך עושים את הבחירה ביניהם? האם זו סתם לחיצה אקראית? היתכן שאני זקוקה להם או לנפש קרובה אכפתית שתעזור לי בזה?

יש לי כל הזמן הצעות. שמחה לומר שאני מבוקשת. מיד אחרי שביטלתי את השידוך, לא איבדתי עשתונות והמשכתי להיפגש. הפעם עם בחור מאד נחמד, שהיה לי טוב אתו. הרמה הרוחנית שלו מצאה חן בעיני. היה בו חלק אמיתי שהתחברתי אליו. בחור שנראה ירא שמים ומצד שני אוהב לחיות. כמוני. היה ברור לי שאתו אני מתארסת. החלק הכי נחמד היה שהוא לקח אחריות, היה שותף, אכפתי, מצא חן בעיני גם החלק הדומיננטי שלו. מצד אחד היה חשוב לו שארגיש טוב ומצד שני היו לו דעות משלו שיכולתי לקבל ולכבד. הכל הכל היה נפלא ונהדר. נפגשנו כ-7 פעמים.

בפעם השביעית הוא סיפר לי שהוא היה במצב של "כמעט שידוך" פעמיים, וברגע האחרון הוא "חתך". כך במילה הזו "חתך!". קצת נבהלתי ושאלתי אותו בצחוק ורצינות מעורבבים, "מה? אז אולי אתה מתכוון לחתוך גם אותנו?" והוא ענה לי במה שנראה שיא הכנות (כך היה נראה לי אז): "לא, מה פתאום, אתך זה אחרת..." נרגעתי והתחלנו לדבר על התוכניות שלנו לוורט, לאירוסין, לחתונה ולשבע ברכות, ואיפה נגור וממה נחיה ועוד כהנה וכהנה. הפלגנו על כנפי הדמיון, ואז החלטנו שמחר סוגרים ומודיעים להורים. הלכתי בכזו שמחה הביתה. אמא ראתה את פני המאירות ושאלה: "נו...?" ומכיוון שהחלטנו לפי שעה לא לגלות, רק אמרתי "מתקדם", וחייכתי. ראיתי שהיא שמחה ורצה לספר לאבא.

הלכתי לישון. חלמתי על גן עדן.

אחרי הצהרים למחרת, קיבלתי טלפון מהשדכנית. ברגע הראשון לא זיהיתי את קולה. שאלתי אותה אם קרה לה אסון, כי היא נשמעת נורא. והיא ענתה, "לא לי קרה, אלא לך". לא הבנתי מה היא רוצה. היא סיפרה שהבחור החליט לחתוך (כך, באותה מילה) ולרדת מהעניין. התחלתי לבכות ושאלתי "אבל למה? הוא הרי אמר שאין סיכוי שכזה דבר יקרה לנו...?". היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה "תקשיבי, את בטח יודעת שאת לא הראשונה שהוא מבטל לה". ברור שאני יודעת, אז מה? סגרתי את הטלפון ולא יכולתי להקשיב לה יותר. למה היא ממשיכה לשדך אותו אם היא יודעת מראש שזה מה שיקרה? מה, היא לא שמה לב שיש לו בעיה? ואני? אני לא בן אדם? רק הוא חשוב כאן?

אספתי את עצמי והלכתי לספר להורי. הם, כדרכם, קצת הצטערו, אך מיד אמרו לי, "קרה? קרה! בואי נמשיך הלאה". מה נמשיך? פתאום הבנתי למה קשה לי לשתף אותם בעניינים שלי. הם לא רואים אותי כלל. מֵתִי מוטל לפני והם מדברים על הלאה? איזה הלאה כשאני כאן מדממת?

כל היום בכיתי. על עצמי ועל הבדידות הקשה שלי. אני, שאני כל כך חברותית עם חברותי, סובלת מכזו בדידות. איך זה יתכן? העברתי מול עיני את רשימת הבנות ולא מצאתי אחת שהיה לי חשק להתקשר אליה ולספר לה. במקום להוציא את הסיפור, כמו שכתוב "דאגה בלב איש ישיחנה" הפניתי הכל פנימה והרגשתי רע.

בלילה התגלגלתי במיטה ולא נרדמתי. שאלתי את עצמי מה אני עושה? אני צריכה להתחתן כמו אויר לנשימה. כן. אני זקוקה לנפש קרובה. מישהו שיהיה באמת אתי. מבטיחה שאם אמצא את הבן אדם הזה, אלך אחריו עד סוף העולם. שרק יהיה בן אדם. ואיתי.

אינני יודעת איך עשיתי זאת, אך הפתעתי את עצמי. קמתי מתוך החלטה נחושה להעביר ולהמשיך הלאה.

כעבור שבועיים פגשתי עוד בחור. שמתי לב שהם בררו עלי בלי סוף, לא השאירו אבן שהם לא הרימו. ברורים כאלה! שוב, הבחור היה טוב. היה בו כל מה שרציתי. אך נשאר לי חשש בלב מהברורים העמוקים שלהם. האם הם ידרשו ממני דברים שלא אוכל לעמוד בהם? הוא באמת היה טוב, ועמוק בליבי הרגשתי שהוא כן מתאים לי. אך האם אני זאת שאיבדתי את האמון בבני אדם ורכשתי חרדות?

לא תאמינו מה עשיתי, לא נורמלית שכמותי, הלכתי וביטלתי את השידוך. עד עכשיו אינני מאמינה שהייתי מסוגלת לעשות כזה דבר. אמרתי לו שהוא בחור טוב מדי בשבילי, ושהחלטתי שהוא לא מתאים לי. הוא הצטער וניסה להניא אותי מזה, אך אני הייתי נעולה בשלי. ובליבי חשבתי שעכשיו הוא לא יוכל כבר לבטל אותי, כי אני הקדמתי וביטלתי אותו.

(צילום: shutterstock)

מה שעשה לי הקודם, עשיתי אני לבחור הזה. למה התנהגתי כך? אני הרי לא כזו. אצלי מילה היא מילה. איך העזתי? איך?

חודש ימים שכבתי במיטה. היו לי כאבי ראש, בכיתי המון, לא רציתי לדבר עם אף אחד והתאבלתי. על עצמי ועל החיים ועל השידוכים שלי. אני יודעת שהפסדתי את עסקת חיי! היום הוא נשוי. אינני יכולה להבין למה התנהגתי כך. איך אני, שירה, שכולי שירה ושמחה ומצב רוח טוב, הגעתי למצב של בכי אינסופי? למה ביטלתי? למה? האם למדתי ללחוץ בלי מחשבה על כפתור ה"לא"?

איפה הבעיה שלי? האם אינני מסוגלת לקחת החלטה אמיתית ולעמוד מאחוריה? האם לנצח יהיו לי ביטולים וארגיש רע? האם הבדידות עושה לי את זה? או אולי הקשר השטחי משהו עם הורי?

לקראת ראש השנה החלטתי לעשות מעשה. התקשרתי לשלושת השדכנים ששידכו לי את הבחורים וביקשתי שיבקשו בשבילי מחילה ממי שביטלתי לו ומחלתי גם למי שפגע בי וביטל לי. זה לא היה קל, אך אני גאה בעצמי שעשיתי זאת. שלושתם איחלו לי שאמצא את שלי במהרה. אני מרגישה מטוהרת יותר ובעמדה טובה יותר.

מה אתם אומרים, האם יש לי סיכוי להגיע לשידוך טוב?

הכותבת היא הניה גולדברג, פסיכותרפיסטית לענייני משפחה ושידוכים 026424049 hgoldberg10@gmail.com