במה מיוחד נסיונו של אברהם אבינו?

אור שואל:

"שלום, יש משהו שאני לא מצליח להבין בנסיון הגדול ביותר של אברהם אבינו - עקדת יצחק. הרי אברהם אבינו היה נביא שזכה בהתגלות אישית של בורא עולם - הקב"ה שנמצא בכל מקום ושולט בכל חלקיק ביקום. זו מציאות אדירה שאי אפשר לתאר בכלל במילים. כאשר מי שברא את העולם כולו מצווה עליך ציווי, אין אפילו צל של ספק שחייבים לשמוע בקולו. וכי יש צד לומר שאברהם אבינו היה עושה אחרת? אז במה מתבטא הנסיון של עקידת יצחק?"

* * *

שלום וברכה אור, ותודה על שאלתך.

המוסר הנלמד מסיפור העקידה הוא הקרבן לה'. אני מניח שישנם אנשים שקראו את סיפור העקדה וחשבו על אהבתם לילדיהם, וסברו בטעות שהקרבתו של אברהם דומה למה שהיו הם מרגישים במצבו.

אך אברהם אבינו לא היה אדם רגיל, ורצונותיו לא היו רצונות רגילים. אברהם אבינו היה נביא גדול, וראה בנבואתו את עתיד האומה שתצא ממנו, כפי שמסופר בתורה: "ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג).

אברהם אבינו הקדיש את כל חייו למען הקב"ה, נטש בגיל 70 את ארץ מולדתו, נדד לארצות שונות בימי רעב ובצורת, ועמד בנסיונות קשים. מה לדעתכם היה רצונו של אברהם אבינו בעולם הזה?

התשובה טמונה בכינויו. את משה אנו מכנים בשם "משה רבנו", אך את אברהם אנו מכנים: "אברהם אבינו".

רצונו הגדול ביותר של אברהם היה להיות אבינו - אבי האומה היהודית שתעבוד את ה' ותפרסם את שמו בעולם.

לכן ביקש אברהם מה' סימנים שאכן יזכה לכך: "במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו, ח). האומה שרצה אברהם להקים היתה חשובה בעיניו יותר מכל טובות החיים, כפי שאמר בפירוש: "ויאמר אברם: ה' אלוקים, מה תיתן לי? ואנוכי הולך ערירי" ( בראשית טו, ב). שאיפתו הגדולה ביותר של אברהם היתה לקדש את שמו של הקב"ה בעולם, לדורי דורות, הוא רצה לעבוד את הקב"ה באמצעות צאצאיו.

לאחר שחי חיים ארוכים ללא בן שימשיך את דרכו, זכה סוף סוף לבן אחד ויחיד משרה אשתו: יצחק שנולד בדרך נס. כאשר זכה בו, ידע אברהם כי ממנו יקים את האומה היהודית: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב).

יצחק היה בנו יחידו משרה אמנו, אותו אהב מאוד לא רק כבן, אלא כתכלית כל חייו - יצחק הוא התורה שישאיר אחריו על פני האדמה, זרע כל האומה היהודית.

בלעדי יצחק, כל מפעל חייו של אברהם היה עולה בתוהו, וכל תכליתו היתה מסתיימת בו.

אהבתו של אברהם ליצחק היתה אהבה חזקה לכל עם ישראל שייצא ממנו, ויזכה יום אחד לכרות ברית עם ה': "ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט, ה). איזו עבודת השם גדולה יותר מהקמת העם שעתיד לקבל את התורה?

אין ספק שאהבה לבן היא אהבה חזקה עד מאוד, אך לא נוכל לתאר עד כמה היא גדולה כשאומה שלמה תלויה בה!

לפיכך, בסיפור העקדה מתוארת ההקרבה הגדולה ביותר שאי פעם היתה לאדם יחיד בהיסטוריה: איבוד אומה שלמה.

מכיוון שבה היה חפצו הגדול ביותר, היה זה הנסיון הקשה ביותר עבורו. זו אפוא עשייה טהורה של רצון השם יתברך - גם כאשר הדבר נוגד לחלוטין את כל מה שאתה יודע ורוצה בו.

הקרבת בנו יצחק, היתה הכרזה לסיום כל תפקידו הרוחני על פני האדמה אחרי יותר ממאה שנותיו. אצייר זאת בדרך משל לא-מוצלח, אך כזה שנוכל להבין: "מכתב פיטורין".

ומאחר שלא היה בעיני אברהם דבר חשוב יותר מתפקידו הרוחני על ידי בנו ("ה' אלוקים, מה תיתן לי? ואנוכי הולך ערירי" - בראשית טו, ב), הרי שלא היתה בעולם הקרבה גדולה מזו.

למרות זאת אברהם אבינו לא התרעם על מר גורלו, ועם כל הכאב הכרוך בכך, עמד להשיב את המתנה האחת והיחידה שקיבל משמים - בחזרה אל נותן המתנה - אביו שבשמים.

ובאופן שלא נוכל להבין, אף קיבל את הגזירה באהבה גמורה ומוחלטת, והתכוון למלא את תפקידו האחרון במרץ ובנחישות: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו... ויבקע עצי עולה" (בראשית כב, ג), מבאר רש"י: "וישכם - נזדרז למצוה (פסחים ד)".

עיקר נסיונו של אברהם אבינו היה עמוק בתוך חדרי לבו, במקום שלא נוכל להביט בו. נביא שה' מצווה אותו - חייב לעשות בדיוק כפי שצווה, אך כיצד יוכל להשקיט את מחשבות לבו הדורשות אחרת? כיצד יוכל לידום ולא להתרעם - גם לא בתוך לבו, וקשה עד אין קץ מכך: לחזק את לבו להאמין ולבטוח בה', ולהשיב לו אהבה עזה למרות הכאב הכרוך בה, לקיים את הציווי הקשה ביותר בשמחה ובהתלהבות של מצווה! אברהם אבינו עמד במשימה הקשה מכל, אותה לא נוכל לשער או להבין. במאבקו הפנימי היה טמון הנסיון הגדול ביותר, בעבודת הלב ושבירת המידות.

בזכות הקרבה זו, הוכיח אברהם לעצמו ולכל הדורות אחריו, כי אהבתו לה' היתה יקרה בעיניו יותר מכל דבר אחר, יותר מחייו, יותר מחיי בנו, ויותר מכל תפקידו הרוחני בעולם. זו היתה הקרבת האני בדרגה הגבוהה ביותר.

ישנם אנשים בעולם שמוכנים להקריב לעתים את כל חייהם עבור התפקיד, אך כמה אנשים יהיו מוכנים להקריב את התפקיד?

בלעדי נסיון אדיר זה, היה סיפורו של אברהם אבינו מסתכם ככל סיפור על אדם גדול שסבל מאוד עבור תפקיד רוחני חשוב, וזכה להצלחה הבאה בעקבות מאמציו.

מכאן נבין את הצורך בהקרבה זו: כי רק בזכותה הוכח באמת עד כמה אהב אברהם את ה'. אהבתו לא היתה עבור שכר, לא עבור תועלת, ואפילו לא עבור תפקיד חשוב מאוד לה'. אברהם אבינו היה מוכן לתת למענו הכל, ולהפסיד למענו הכל.

רק בזכות אהבה טהורה ומוחלטת זו - היה ראוי שהאומה היהודית אכן תצא ממנו, כי תהיה זו האומה היחידה בעולם שאפשר לצוות עליה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה). האומה היחידה שמסוגלת להכריז: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז)

כאמור, המוסר הנלמד מסיפור העקידה הוא הקרבן לה'. קרבן נקרא כך מלשון קירבה, כי הוא מבטא את הקירבה לה'.

לכולנו יש הקרבות שונות להקריב למען ההתקרבות לה'. אך לעתים אנו מרגישים שהקרבות אלה עלולות להפסיד את הנאותינו הגדולות ביותר בחיים, את "יחידך אשר אהבת". רצונות והנאות שבלעדיהם נדמה לנו כאילו החיים אינם חיים.

בכל הדורות ובכל הזמנים נוכל ללמוד שיעור מוסר מאברהם אבינו. נסיון העקדה חוזר ומזכיר לנו, שיש ביכולתנו להקריב הכל למען ה', גם את מה שנראה לנו בלתי אפשרי. מתוך קרבן זה יצמח האור הגדול ביותר.