פרשת נח: האם ברגעי "מבול בחייך", את מכניסה את השם ל"תיבה שלך"?

כל כך מוכרים, המשפטים שיוצאים להם מהפה "על הדרך", כשגרה, כמו: "אני לא מוצאת את עצמי, לא נוח לי עם עצמי". רגעים של עננות נוחתים עלינו מפעם לפעם, ואת חלקם ניתן למחוק. לשם כך דרושה מטריה דמיונית, שתפתח בכל רגע שאבחר, כלומר כשתרגישי במשך היום מעין מטר כזה ששוטף אותך, ואני מתכוונת כמובן לעומס נפשי, דאגות, בלבול. את פותחת מטריה שמטרתה לבחון מהו "ההרגל" שמייצר בתוכי מצב לא נינוח. ספר בראשית נקרא "ספר הישר", על שמיישר לנו את הדרך. כל פרשה מלמדת מהלכים שמאירים את המסלול הנכון עבורינו.

פרשת נח נותנת לנו כלים כיצד לעבור את מבול הבלבול בשלום. מסתבר שדור המבול מקביל מאד לבלבול שרווח בימינו, וזה "תודות" לטכנולוגיה המתקדמת, שדואגת להמציא המצאות שמוציאות את האדם מהאיזון ומספקות בלחיצת כפתור. הגעה למדיה משכרת ומשקרת, האדם עסוק כל הזמן ב"מה חדש ומה קורה בחוץ... ראית?/ שמעת?", ובכל שניה קופץ לצלילי ההודעות שקופצות למכשיר, ומקפיצות את הקשב לרמת מינימום מפרסומות לחדשות, למבצעים ומציאונים, בכל מקום מוכרים לך מבצעים שאתה לא צריך. היום גם בתחנת דלק מוכרים פלאפונים ובכל רגע שהתחדשת במשהו הוא כבר הופך ל"לדור הקודם", כך שהאדם לא מספיק ליהנות משום דבר "חדש".

לדור הזה הילדים גדלים, ובלית ברירה נשאבים למחסן של "כאילו". לפני שבועיים הילד קבל אופניים, והיום הוא מבקש חשמליים, הסקטים של פעם הופכים ל"הוברבורד" עם מוסיקה ולדים...

נדמה שעוד מעט כולם פה יעופו באוויר.

יקרות, המבול הזה חייב להיעצר. לפחות פעם אחת ביום את חייבת להיכנס למצב נינוח, לפתוח את המטרייה המדוברת, ולהיכנס אל תוך עצמך, אל התיבה שתבני לך בנפש פנימה, ותתחילי בנשימות, כפי שמחקרים מורים שנשימה נכונה משפרת פלאים את תפקוד הנפש-גוף, תנשמי עמוק, תנשפי לאט לפחות שלוש פעמים, ותקשיבי לנפש שלך: "מה שלומך שפרה (תיקי/ פייגי)?" תשאלי את עצמך: האם נוח לי עם עצמי? האם לילדים, לבעלי, נוח איתי? האם אני משדרת נינוחות?

האם ברגעי "מבול" בחייך, את מכניסה את השם ל"תיבה" שלך? "תיבה" היא הביטוי של "מילה" בכתיבה. האם במילים שלך את מכניסה רוחניות? תפילה? האם את משתפת את בורא העולם בחייך? מספרת לו את סודותיך, או על נפילותייך? תקוותיך? האם את מרגישה מוגנת, בעלת בטחון, אמביציה? או שאת מחפשת קורת גג מבין הטיפות?

הפרשה מדברת על הנינוחות של נח, שמתבטאת בהליכה שלו: "את האלוקים התהלך נח". הוא היה מחובר כל כך לרוחניות שבו, עד שהיה ניכר בצעדיו, בהילוכו, שהוא במצב של מנוחת נפש. האם גם את מסוגלת להרגיש ש"לעת ערב... מישהו הולך תמיד איתי"?

"צהר תעשה לתיבה" – צהר – אותיות צרה, תיבה – אותיות הבית. אומר הבעל שם טוב שנח הפך את הצרה לצהר. אדם שמכניס את השם לביתו, ללבו, הופך את ביתו להיות מוגן מהשפעות הרסניות. אף רוח זרה לא תוכל לקלקל את הנינוחות והשמחה ששורים בבית הזה, וכן ההשפעות השליליות של הנפש, כמו דאגות ובלבול דעת, יסתלקו ולא ימצאו מקום.

צהר – אותיות רצה. צריך לחזק את יסודות הרצון. כולנו רוצות שמחה, שלווה, מנוחת נפש ושלום,  בדיוק כפי שמסמלת היונה עם עלה הזית, שמסמל נחת מהילדים: "כשתילי זיתים", סביב לשולחננו (ולא לפלאפננו), ולכן ננהג בחכמה ובמתינות. "האלוקים התהלך נוח – סופי תבות "חכם". הנהגת התמימות משרה שקט נפשי ותחושת שלמות, ששומרת מהמבול ומהבלבול. הפרשה אקטואלית כתמיד, ומלמדת לא להיסחף אחרי סחרחרת ההתעסקויות המיותרות של הטלפוניה והמדיה החברתית. ניתן ללמוד מנח ש"להתהלך עם האלוקות" בפנימיות שלך תמיד יחלץ אותך ממבול הדאגות. בזמן שבני דורו של נוח מבולבלים מאותה "נשיכת נחש", שלוחש באוזניהם כמה "לא טוב וכמה חסר", עד שהם כבר לא מסתפקים בכלום ועד שהארץ כבר מקיאה אותם, נוח מתהלך בתחושה הפנימית בגן העדן, "נח איש צדיק תמים".

אומר הבעל שם טוב: "בוא אל התיבה" – תכנסי את אל התיבה, למילות התפילה והתורה, ובכך תישמרי מכל רע ו...תמצאי חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.