ענייני צוואה וירושה

סידור ענייניו

ראוי לאדם לתת דעתו קודם פטירתו, ולהודיע בפני עדים כשרים על כל ענייניו ונכסיו, הלוואות ופקדונות השייכים לאחרים, כדי שיורשיו ידעו כיצד להתנהג בממונו, ולא יכשל באיסור גזל חס ושלום. אולם, אם חוששים שאם יגידו לו שיצוה לביתו, תחלש דעתו ויחמיר מצבו, לא יאמרו לו לנהוג כן. (סי' שלה ס"ז. ד פט)

בגמרא (מסכת ברכות יח ע"ב) מסופר על האמורא 'אבא' שהיה צדיק וישר, והיו מפקידים אצלו כספי יתומים. כשנפטר אבא, לא היה בנו שמואל לידו, וממילא לא יכל לצוותו על נכסיו, ולא ידע שמואל היכן הכסף. מחמת החשד, החלו אנשים לכנותו: 'בן של אוכל כספי היתומים'. מה עשה? הלך לבית הקברות וראה את רוחות הנפטרים שם וביקש לדבר עם אביו. כשבא אביו, שאל אותו, היכן הנחת את כספי היתומים? אמר לו, בקרקע שתחת הריחיים ישנם שלוש שורות כספים, הכסף העליון והתחתון שלנו, והכסף שבאמצע, של היתומים. שאל אותו, למה עשית כן? אמר לו, שאם יבואו גנבים, יגנבו את הכסף העליון שלנו. ואם קרקעית האדמה תקלקל את הכסף, יתקלקל שלנו, ובכך ישארו כספי היתומים שמורים היטב.

כתיבת צוואה

ראוי לכל אדם לכתוב צוואה על הירושה, ולחלק לכל בניו בסדר נאות, על מנת שלא תישאר אחריו קטטה ומחלוקת, ויחיו לאחר מותו באחוה ושלום. על כן, ילך אצל מורה הוראה הבקי בדיני ממונות [ולא לעורך דין], ויתייעץ עימו באיזו לשון לכתוב באופן המועיל על פי ההלכה [וקביל גם בבית משפט], שאם לא כן בדרך כלל הצוואה אינה תקיפה, וחל דין תורה על ירושתו, ופעמים שהיורשים נוהגים שלא כדין. (ד צ)

ירושה לבן אחד בלבד

מי שיש לו שני בנים, האחד ירא השם שומר תורה ומצוות, והאחר מחלל שבת בפרהסיא ולא מחנך את בניו לתורה, רשאי האב לכתוב צוואה להעביר את הירושה לטובת הבן ירא השם. ובפרט שאפשר שהבן האחר יחלל שבת בנכסים שיירש מאביו, והרי זה כמסייע בידי עוברי עבירה. ומכל מקום, יש לאב לנהוג במתינות בכל זה. וטוב שיפקיד חלק מהירושה בידי אדם נאמן, בתנאי גמור על פי ההלכה, שאם עד זמן מסויים יחזור הבן בתשובה שלימה, או שיהיו לו בנים שיחזרו בתשובה, אז יתן להם חלק זה. ואם לאו, יתנהו לבן השומר מצוות או לצדקה.

כתב בשו"ת אגרות משה, מה שאין להעביר את הירושה אפילו מבן רע לבן טוב, זהו דוקא בבן רע סתם, שאינו זהיר בכל המצוות או שאינו נוהג כבוד באביו, אבל מאמין בהשם יתברך ובתורתו, ומחנך את בניו ללכת בתורת ה' ובמצוותיו, שבזה אמרו חכמים שלא יעביר את הירושה, כי עדין יש לקוות שאולי יצא ממנו בן טוב. אבל בן המחלל שבת בפרהסיא, ועובר על איסורי תורה, ואינו מחנך את בניו לתורה ומצוות, אין לנו לחשוש עתה שמא יצא ממנו בן טוב שומר מצוות וירא השם כראוי, כי מעשה אבות יעשו בנים. ואף על פי שלפעמים יוצא בן שומר תורה ומצוות גם מאלה המחללים שבת בפרהסיא ועוברי עבירות, מכל מקום לא על אלו חששו חכמים שמא יצא ממנו זרע טוב, לכן בודאי שרשאי האב לתת את נכסיו לאחרים או לצדקה, ורוח חכמים נוחה ממנו, וזכור לטוב. וכן מבואר בחתם סופר ובסמ"ע. ע"כ. וזו לשון הרמב"ם (פי"א מגזילה ואבידה ה"ב): ואפילו אם היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילות לתיאבון, מצוה להשיב לו אבידתו. אבל האוכל נבילות להכעיס, הרי הוא מין, ואסור להחזיר לו אבידה, שהמינים והאפיקורסים ועובדי עבודה זרה ומחללי שבת בפרהסיא, אסור להחזיר להם אבידה כגוי. ע"כ. וכן פסק מרן השלחן ערוך (חושן משפט סימן רסו ס"ב). ומבואר שגם במחלל שבת בפרהסיא, לא חוששים שמא יצא ממנו בן טוב. והואיל ואפילו אבידה שהיא ממונו ממש, אסור להחזיר לו, כל שכן שמותר להעביר את ירושתו שעדין לא זכה בה. וכן כתבו האחרונים. (שו"ת יביע אומר חלק ח חושן משפט סימן י)

ירושה מוגדלת לאחד הבנים

מי שיש לו כמה בנים שכולם יראי ה' שומרי מצוות וקובעים עיתים לתורה, אבל בן אחד זכה ושקד על התורה ונעשה תלמיד חכם, רשאי האב לכתוב בצוואתו שרוב הנכסים ינתנו לבנו החכם, והשאר יחולק בין שאר הבנים. וכל שכן אם מצבו של החכם דחוק, ועל ידי זה יוכל לעסוק בתורה יותר בנחת.

הגם שבסתם אין להעביר את כל הירושה לבן אחד בלבד, מכל מקום במקרה שלנו יש ספק ספיקא, שמא לבן תלמיד חכם, מותר להעביר את הירושה, משום כבוד התורה. ושמא לא אסרו אלא רק כאשר נותן לבן אחד את הכל ולאחרים אינו נותן כלום, אבל כאשר ריבה לאחד ומיעט לאחר, מותר. וכל שכן אם כותב האב כן בהיותו בריא, שבודאי יכול לתת כפי ראות עיניו, שיכול אדם לעשות בשלו כל מה שירצה. (שו"ת יביע אומר חלק ח חושן משפט סימן ט)

ירושה לבנות

לפי תורתנו הקדושה, אין הבנות יורשות אלא הבנים, ורק אם אין בנים, אזי הבנות יורשות. כמו שנאמר (במדבר כז ח): "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר, אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ בַּת, וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ אַחִים, וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו, וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ, וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". ויש ליידע זאת לציבור הרחב, כי לצערנו, ישנם רבים אשר "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ", ותובעים בבית משפט חלק בירושת חמיהם, בניגוד לתורתנו הקדושה. והלוקח מכסף זה, הרי זה גזל גמור בידו, ופסול מלהיות שליח ציבור או לשמש כעד, עד שיחזיר הממון לאחי אשתו, ויפייסם בדברים שימחלו לו.

במקרים מסויימים הבנות מקבלות חלק מסויים מירושת אביהן, כגון שעדין אינן נשואות, אזי מקבלות מזונות וביגוד, וצרכי הנישואין והנדוניה. (ועיין הרחבה רבה בענין זה וטעמי הדברים בחוברת "להיות את" עמוד 38)

במה דברים אמורים? כאשר האבא לא כתב בצוואה לתת לבנותיו, אבל מאחר ומנהג העולם לתת חלק גם לבנות, על כן, החכם עיניו בראשו לכתוב בצוואה לתת חלק מהירושה גם לבנותיו, ובכך ימנע מריבה ומחלוקת. [וכתב בספר גשר החיים שעצה טובה לתת לכל בת, חצי מחלק הבן, וברור שהכל לפי הענין.] ובפרט אם חתניו תלמידי חכמים, וכל שכן אם מצבם דחוק, שבודאי יעשה כן, ותבוא עליו ברכת טוב. (גשר החיים ח"א עמוד מא)

כתב בספר גשר החיים, מעשה בחכם עשיר שהיו לו שלשה בנים ושלש בנות, והנחיל בצוואתו את כל רכושו לבכור כבכורתו [פי שנים] ולשני בניו כחלקם, ולשלושת בנותיו לא הוריש כלום, אם כי הבכור איש אמיד ולא תלמיד חכם ואחד מבניו עני ותלמיד חכם מצוין, וגם חתניו ידועי תורה, וגרם במעשהו שנאה ותחרות ופירוד במשפחתו, עד אשר אמרו הבריות שלא כדאי היה לו להשאיר רכוש ולהוריש שנאה, וגם הרבנים לעזו עליו ואמרו שעדיף היה לו לתת סכום נאה בתורת מתנה לבן התלמיד חכם ולבנותיו, והנשאר יחלקו בירושה כדת וכהלכה.

תביעה בבית משפט

התובע את ירושת חמיו בבית משפט שאינם שופטים לפי חוקי התורה, מלבד איסור גזל הנזכר לעיל, עצם התביעה עצמה אסורה בתכלית, וכתבו על כך הרמב"ם (סוף הלכות סנהדרין) ומרן השלחן ערוך (חושן משפט כו ס"א): "הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף, והרים יד בתורת משה רבנו".

הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, בתשובה לעורך דין דתי אחד, אשר השתומם לשמוע שהרב דן את בתי המשפט במדינת ישראל לערכאות, כתב בין השאר: שכאשר נתבונן בטעם האיסור לדון בערכאות של גויים, שהוא מפני שהדן בפניהם הוא מייקר שם אליליהם להחשיבם, שנאמר "ואויבינו פלילים", שכשאויבינו פלילים [שופטים] זהו עדות לעילוי יראתם. ולפיכך הדן בפניהם, הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה. ואם כן מטעם זה עצמו, גם יהודי ששופט על פי חוקותיהם, בודאי שהוא גרוע יותר מגוי, שהגוי לא נצטוה לשפוט דוקא על פי דת ישראל, אבל יהודי זה שמצווה לדון על פי התורה, והוא מתנכר אליה ודן על פי המג'לה של העותומנים ושאר חוקי אומות העולם, שעליהם נאמר: "יוצר עמל עלי חוק, יגודו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו", הרי הוא רשע ומרים יד בתורת משה, וכלשון הרשב"א: הרי הוא הורס חומות הדת, ועוקר ממנה שורש וענף, והתורה מידו תבקש. והוא הדין למי שהולך להתדיין בפניו. וצר לנו מאוד שחוקים אלה אימצה הממשלה וכן הכנסת, לדון בהם במדינת ישראל, ואין לך עלבון לתורה ולנושאי דיגלה יותר מזה, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, מהרה יבוא האדון אל ביתו וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה.

גם הגאון מופת הדור החזון איש זצ"ל כתב: שהדבר ברור שאין שום נפקא מינה בין הדן בפני גויים, לבין הדן אצל שופט יהודי הדן על פי חוקים זרים שבדו אומות העולם, ואדרבה, הדבר יותר מגונה ששופטים יהודים המירו את משפטי ה' ותורתו הקדושה למשפטי ההבל של הגויים. ואפילו אם יסכימו כל בני העיר על זה, אין שום ממש בהסכמתם, ומשפטם חמס עושק וגזל, ומרימים יד בתורת משה. והגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל, כתב שכעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים, כי המבלי אין אלוקים בישראל, חס ושלום. וכבר אמרו חז"ל (מסכת שבת קלט ע"א) כל פורענות הבאה על ישראל, צא ובדוק בשופטי ישראל. ואנו רואים, לצערנו, כמה קשה המצב הביטחוני והכלכלי כיום, שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, עד יערה עלינו רוח ממרום, ומלאה הארץ דעה את ה'. (שו"ת יחוה דעת ח"ד סימן סה).

מתנה לבנות

אף אם האב לא ציוה לתת חלק מהירושה לבנות, מכל מקום אם הבנות והחתנים יראי שמים, טוב שיהדרו הבנים לוותר מחלקם בתורת מתנה לטובת אחיותיהם, כדי למנוע מחלוקת ועגמת נפש. (ד צב. גשר החיים ח"א עמוד מא).

מצות צדקה

קודם פטירתו של אדם, רשאי לפזר הרבה מממונו לצדקה, שגדולה מצות צדקה להציל את האדם ממיתה משונה ומדינה של גהינם, ולזכותו לחיי העולם הבא בדרגות גבוהות עד מאוד, ובלבד שנותן לאנשים הגונים שירבו בכספו תורה ומצוות ככל היותר, ועל ידי כך זכויותיו יפרו וירבו ויתעצמו במאוד מאוד, אף שכבר איננו בעולם הזה. וכבר אמרו חז"ל (מסכת ברכות סד ע"א): צדיקים, אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר (תהילים פד ח): "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל", שאף שהם כבר בעולם הבא, עדין הם עולים ממדרגה למדרגה עוד ועוד, בזכות הפירות של מעשיהם הטובים שעשו פה בהיותם בעולם הזה.

בגמרא (מסכת כתובות סז ע"ב) מסופר על מר עוקבא שהיה בעל צדקה גדול מאוד, ולפני שנפטר ביקש שיביאו לו את פנקס חשבונות הצדקה שנתן, ומצא שנתן שבעת אלפים דינרים. אמר: הכנתי לעצמי צידה לדרך מועטת מדי, ואילו הדרך ארוכה מאוד ואין זה מספיק, מיד קם וחילק חצי מכל ממונו לצדקה. ומה שתיקנו חז"ל שאדם לא יתן יותר מחומש [20%] לצדקה, זה דווקא מחיים, מחשש שמא ירד מנכסיו, אבל כשהולך למות, יתן ויתן כמה שיותר. (ועיין עוד במסכת בבא בתרא י ע"א, ושבת קנו ע"ב)

אל תפספס

אדם שבני ביתו אינם מקיימים את מצוות התורה כהוגן, עליו לנצל הזדמנות זו ולכתוב בצוואתו שֶׁמְּצַוֶּה עליהם להתחזק בדרך ה'. כי רבים המה אשר לא ישימו ליבם על דברי תורה מפורשים, ואילו צוואת המת יקפידו לקיימה כיאות. וטוב שיבקש מהם לפחות דבר אחד שיתמידו בו, ומצוה גוררת מצוה. (ד צ)