פרשת לך לך, מסע פנימי: "ניתוק – תיקון – תינוק"

כמעט בכל פעם כשאנחנו חוזרות "מהמסע הפנימי אל תוך הנשמה" בקברי הצדיקים באוקראינה, שואלות אותי בנות, "לאן הולכים מכאן?". מהמקום שבו נפגשת עם עצמך הכי קרוב, איך אפשר להכניס את כל ה"אור הזה", את תחושת הרוגע והמתיקות, לתוך השגרה ולשמור עליה כך שארגיש את ההתעלות הזו, השמחה האמיתית שחוויתי?

מסתבר שההוראה שמקבל אברהם אבינו, ללכת "אל הארץ אשר אראך", היא התשובה לשאלות האלה, מסתבר שה"ניתוק" הזה למספר ימים, פועל פעולה של "תיקון" בערוצי החשיבה, בתודעה הפנימית, בהכרות שלי עם עצמי ומשם נראה ש"תינוק" חדש נולד, ואני מדברת עליך ועלי, "תינוקת חדשה נולדה".

הבעל שם טוב הקדוש אומר "לך לך " - פירושו "לך אל עצמיותך".

יש מצבים בחיים שאת עומדת בצומת דרכים, מצד אחד לא טוב לך בפנים עם עצמך או עם סביבתך אולי אפילו עם האנשים הקרובים אליך באמת, את מרגישה ריחוק ענק, משהו בתוכך יודע בוודאות שאת חייבת שינוי ובכל זאת את עומדת במקום ולא מסוגלת ליצור שינוי, מצד אחד חוששת להיפרד מהמוכר ומצד שני חוששת פן יהיה מאוחר, באה התורה ומורה לך דרך: לכי לך... "לך לך" – תמשיכי ללכת, אל תעמדי במקום, תכניסי לתודעה שלך ש"מאחוריך האתמול ומלפניך אור גדול", וגם אם השינוי הוא תהליך, הרי שהתחלת אותו ברגע שהחלטת ללכת, ותוכלי לחוות הצלחות אחרי שתעברי כמה תחנות מאתגרות בדרך.

"זה קורה, שהדרך מתמשכת זה קורה, יש ללכת, ללכת.
שום דבר לא ידוע, לא שנה, לא שבוע, יש לנוע, לנוע..." (מילים ולחן: ש. קראוס).

לנוע מתוך ה"מניעות" הבלתי נמנעות ומתגלות כהזדמנויות שהופכות את הדרך לסלולה, בכל התמודדות (ולא התמוטטות), בכל קושי, מסתתרים סימני דרך, אלה משימות במשחק החיים "מצא את המטמון" והמטרה היא למצוא אוצרות (ולא צרות).

אברהם אבינו מלמד אותנו שההכנעה המוחלטת כלפי מי שאמר והיה העולם, היא זו שפותחת את ערוצי השפע כך שירדו עד אליך!

פעמיים נאמר לאברהם אבינו על ידי הקב"ה "לך לך". פעם ראשונה בהליכתו מאור כשדים לארץ כנען: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"(בראשית י"ב, א') ופעם שניה בהליכתו להר המוריה: "ויאמר (האלקים) קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה" (כ"ב ב'), אומר המדרש שהקושי של עקידת יצחק זהה לקושי של הניסיון הראשון.

את רגילה לחברה שלך, לבגדים שלך, לבילויים שלך, למצבי הרוח שלך, האמת היא.. ששום דבר לא באמת "שלך", ובכל זאת נותנים לך תחושה שהכל בידיים שלך.

הפרשה שולחת לי מסר מריבונו של עולם "ללכת מההרגלים שלי ומהרצונות שלי אל הרצון של השם וזו עבודת מידות של הכנעה, זו עבודת נפש קשה מאד, לעקוד את הרצון שלך את ה"אני", זו הקרבת קורבן. זו גם הסיבה שה' יתברך לא גילה לאברהם את הארץ מיד,אלא רק אמר לו "לך לך... אל הארץ אשר אראך", נמצא שאברהם יצא לדרך בלי לדעת לאן הוא הולך, מה שהיה חשוב לו זה עם מי הוא הולך, וכדברי רבי נתן: "כדי שיצטרך לחפש ולבקש אחר רצונו יתברך היטב.. ועל ידי הבקשה והחיפוש יזכה לעליה גדולה" (נפילת אפיים ו', ח').

"והאלקים ניסה את אברם" - עשה אותו לנס ולמופת.

כל בעל תשובה מקיים את הציווי של "לך לך" וכידוע, במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים", מכיוון שהם פועלים בניגוד לטבע שלהם.

מבאר ה"שפת אמת" כך: "לך לך מארצך – כ י אדם נקרא מהלך, וצריך לעולם לילך ממדרגה למדרגה, ולצאת מן ההרגל והטבע, ואפילו כשזוכין לאיזה מדריגה בעבודת הבורא יתברך, מכל מקום גם בזה, ההרגל נעשה טבע שני. ולכן צריכין בכל עת לחדש דרכים בעבודת ה' בנפשו. ואברהם אבינו עליו השלום נתנסה עשרה נסיונות, ובכל נסיון נעשה כבריה חדשה, עד שזכה לצאת מכל הטבע" (תרנ"ו, "לך").

ידוע שהמלאכים, משרתי ה', שנמצאים "מעל הטבע" נקראים "עומדים" ("שרפים עומדים ממעל לו" ו'). לעומת זאת בני האדם מאופיינים בהיותם "מהלכים". לפי ה'שפת אמת' יש לזה משמעות רוחנית. מהקריאה "לך לך" אנו לומדים, שהאדם צריך להיות תמיד בעליה רוחנית. אל לו לשקוט על שמריו ולהסתפק ברמה אליה הגיע עד כה, משום ש"ההרגל נעשה טבע שני" וסופו לבוא לידי ירידה. אדם המרגיש עצמו שבע רצון מהישגיו הרוחניים, צריך לקבוע לו יעדים חדשים וגבוהים יותר. בסופו של דבר צריך האדם להיות כל חייו במסע מתמיד כלפי מעלה, משום שעצירה משמעה תחילתה של נפילה רוחנית. אברהם אבינו מלמד ש"להיות בן אדם, זה להיות בן אלוקים", הגדולה נבעה מאישיותו האדירה ומהיכולות הנפשיות שלו להרגיש "עפר ואפר".

בז' בחשוון מתחילים לשאול (להתפלל) על הגשמים ובתפילת שמונה עשרה אומרים את ברכת השנים (ברכת הנשים) "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". אברהם אבינו מרגיש "אדמה" ולכן הקדוש ברוך הוא מברך אותו בשפע של ברכות.

נמצא שככל שהאדם מרגיש "נמוך" יותר, ענוותן, וותרן – הוא מפלס מקום גדול יותר לשפע וברכה בחייו.

בי"א בחשוון חל יום פטירתה של רחל אמנו, האמא האחת והיחידה שקבורה "על הדרך", כי רוצה להיות איתנו, קרובה אלינו במסע החיים, להיות שם בשבילנו, לשמוע את קולנו, לאסוף את הדמעות. רחל וויתרה על הכל, אך לא מוותרת על גאולת בניה, וקולה עדיין נשמע.

ישמע השם את קולנו, ונזכה לשמוע את הקול שאומר "יש שכר לפעולתך, ושבו בנים לגבולם".

וכן יהי רצון שהאמונה שהוריש לנו אברהם אבינו, עמוד החסד, תבער בלבנו כאש התמיד! ונזכה ללכת הלוך הגדול באהבת השם, אהבת ישראל ונתעטף במידת החסד והרחמים.

שבת שלום.