פוסט מרגש של אם לפעוטה חולת סרטן - מרעיש את הרשת 

כשבתם בת השנתיים החלה לסבול מקשיי נשימה תכופים, שלבי וג'ונתן חשבו כי מדובר באסמטה – אולם סדרת בדיקות שנעשתה מספר ימים לאחר מכן, הוכיחה את הגרוע מכל: סופי הייתה אמורה לעבור בדיקת אלרגיה, אך מעולם לא הספיקה, שכן לילה אחד היא פשוט הפסיקה לנשום והובהלה לטיפול נמרץ בבית החולים. "זה הסיוט של כל הורה", משחזרת שלבי. "זמן קצר אחרי שהגענו לבית החולים, הרופאים הודיעו לנו כי סופי סובלת מסרטן נדיר בשם לימפומה, וכי היא צריכה להתאשפז לתקופה בלתי מוגבלת לצורך קבלת כימותרפיה".

הבשורה נפלה עליהם כרעם ביום בהיר, אך הוריה של סופי אספו את כל הכוחות שהיו להם ("וגם את אלה שלא") כדי לצאת למאבק על חייה. "הכימותרפיה השפיעה מאוד על הרבה דברים. פתאום היא כבר לא יכלה ללכת, לדבר או להשתמש בידיה כדי לאכול", משחזרת שלבי. "הגוף הזעיר שלה נלחם בלי לדעת למה הוא צריך מלחמות בגיל כל כך צעיר. ואני בוכה הרבה, אבל לידה חייבת להראות שאני חזקה. לא כמו האחות שמטפלת בה".

אותה אחות חשבה שאף אחד לא רואה אותה כשהיא נכנסת לחדר בחשאי, ועושה את מה שנפרט מיד. אבל שלבי דווקא כן ראתה, והפוסט שהיא מפרסמת כעת בעמוד הפייסבוק שהוקם למען בתה 'סופי האמיצה' – זכה לאלפי תגובות ושיתופים.

"את שם, איתנו ועם עוד עשרות אלפי חולים שזקוקים בדיוק למה שאת ורק את יכולה לתת"

"אני רואה אותך", פתחה שלבי וכתבה. "אני יושבת על הספה הזאת בכל יום, ואני רואה אותך למרות שאת מנסה בכל כוחך שלא להראות. במיוחד לא לנו – לי ולילדה שלי. אני רואה את הפנים שלך נופלות קצת, בכל פעם שאת רואה את סופי בוכה. את מנסה בכל כך הרבה דרכים להקל על הפחדים שלה ולגרום לה לנצח אותם, ואני רואה את זה. אני שומעת אותך אומרת לה 'אני מצטערת' כשאת מכאיבה לה, הרבה יותר פעמים ביום אחד ממה שרוב האנשים אומרים ביום אחד 'תודה'.

"אני רואה את כל צמידי הגומי הצבעוניים שאת מלבישה על זרועותייך ועל הסטטוסקופ שלך – שמיועדים לכל ילד שטיפלת בו ואהבת אותו. אני רואה איך שאת מלטפת את הראש הקירח הקטן של סופי, ומכסה אותה בשמיכה שלה בצורה הכי עדינה שיכולה להיות. אני רואה שאת מנסה להסתיר את הדמעות שבעינייך, בכל פעם שאת צריכה לבשר לנו בשורות רעות. אני רואה את הדאגה האמיתית שלך כשאת מחזיקה תינוקות וילדים בידיים שלך, כשאמא שלהם לא נמצאת איתם בבית החולים.

"את שם, איתנו ועם עוד עשרות אלפי חולים שזקוקים בדיוק למה שאת ורק את יכולה לתת. לא משנה מה קורה בחייך האישיים, את תמיד נכנסת לכל חדר עם חיוך גדול ועם אהבה ענקית לכל הילדים שנמצאים שם. כשאת רואה את סופי, את באה לבדוק אותה אפילו שהיא לא המטופלת שלך באותו יום. את נלחמת כדי שסופי תקבל את מה שכל ילד חולה צריך לקבל בזמן, כדי להרגיש טוב יותר. וכשאת בודקת אותה לעתים קרובות, את אף פעם לא שוכחת לבדוק גם אותי – אם אני צריכה משהו, אם אני רעבה או זקוקה למישהי שתחליף אותי כדי שאישן ואאגור כוחות ליום הבא. את יושבת ומאזינה לי במשך 10 דקות, למרות שהטלפון שלך מזמזם בלי סוף ורשימת המטופלים ארוכה ובלתי נגמרת.

"אני רואה אותך, כולנו רואים אותך. ואין לנו מילים או דרך אמיתית כלשהי להביע באופן מלא עד כמה את מוערכת. עד כמה את חשובה ויקרה לילדים שלנו, ולא פחות מכך לנו. הילדים שלנו לא יקבלו את מה שהם צריכים – בלעדייך. ואמהות כמוני לא ירגישו שפויות או שקולן נשמע – בלעדייך... את מצילה את התינוקות שלנו, ולא יכולנו לעשות את כל המסע הקשה הזה בלעדייך".