האם הסיפור על עקידת יצחק אכן הגיוני?

מיכאל שואל:

"שלום. אחד מחבריי שלא זכה עדיין לשוב בתשובה, שאל אותי שאלה על ההגיון שבעקדת יצחק. הוא אמר לי: אם תשמע שהשכן שלך ניסה לזבוח את בנו כי שמע ציווי משמים, זה ללא ספק יזעזע אותך. אם כן, כיצד סיפורו של אברהם אבינו שונה מכך?"

* * *

שלום מיכאל, ותודה על השאלה.

נתקלתי בעבר באנשים ששאלו שאלה זו מבורות, לרוב מפני ששמעו מסיתים שהתריסו כנגדם: במה שונה אברהם אבינו מאדם שלפתע "שומע קולות בתוך ראשו", והולך לרצוח את בנו על פיהם...

גם מעשה הגיוני מאוד, אם יוצא מהקשרו המקורי, יוכל להישמע מאוד לא הגיוני. כך לדוגמה, אם יספרו לך על אם אחת שצווחה על בנה בקול רם גם ודחפה אותו בחוזקה, ודאי תאמר שהתנהגה בצורה לא הגיונית. אך כאשר תשמע את הסיפור בהקשרו המלא, תגלה שבסיטואציה זו היה ילד קטן שקפץ לפתע לכביש סואן, אמו רצה אחריו וכמובן צווחה כדי להבהילו לשוב מיד למדרכה, הוא לא שמע בקולה, וברגע האחרון דחפה אותו בחוזקה למדרכה כדי להציל את חייו. לפתע המקרה מקבל משמעות רציונלית שונה בתכלית!

כל מעשה נמצא בתוך סיפור-מסגרת. כשלא מודעים למסגרת, לא ניתן לשפוט נכונה אם המקרה היה הגיוני או לא.

לסיפור עקדת יצחק קדמו פרטים רבים וחשובים, שרק לאחר ידיעתם ניתן להבין בצורה נכונה והגיונית את נסיון העקדה והמוסר החשוב הגלום בו. אמנה חלק מפרטי מסגרת זו, כדי שתבין עד כמה שונה היתה העקדה מהדוגמה שהציג חברך.

1. בראש ובראשונה צריך להכיר מי המדובר, ומה מעשיו הוכיחו עליו עד היום

אברהם אבינו לא היה איש פשוט. הוא הגיע בחוכמתו למסקנה שיש אלוקים אחד נגד אמונת כל בני דורו, הצטווה לעזוב את ביתו בגיל 75 שנה כדי לגור בארץ רחוקה ולא מיושבת, ונגד כל הסיכויים זכה לעושר רב וגדול מאוד שהוכיחו את ההשגחה עליו: "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב).

אברהם היה מורה דרך לרבים, והנהיג צבא גדול להילחם ולשחרר את בן-אחיו לוט מידיהם של ארבעה מלכים חזקים מאוד בתקופתו אשר כבשו עיר (בראשית יד), אך לא לקח דבר בתמורה מהמלך שהציל: "אם מחוט ועד שרוך נעל" (בראשית יד, כג). היו לאברהם תלמידים רבים: "ויקח אברם את... הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה). הוא נפגש עם מלכים וכוהנים גדולים בתקופתו: "ומלכיצדק מלך שלם... יברכהו ויאמר ברוך אברהם לא-ל עליון" (בראשית יד, יח), והשפיע על רבים בחוכמתו וצדיקותו. אפילו פרעה מלך מצרים הכיר בקדושתו של אברהם ולא נגע בו לרעה (בראשית יב, י-יט).

כלומר, אברהם אבינו הוכיח עצמו כאיש חכם ודגול בתקופתו, איש צבא ומנהיג. הוא לא היה אדם פשוט, אלא מורה דרך אשר אירועי-חייו ומעמדו מעידים על צדיקותו ושיקול דעתו הגבוהים. שמו של אברהם מעיד על תפקידו, "אב"-"רם", כלומר אב גדול: "והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" (יז, ה).

מתוך מסגרת זו תבין שאין כל צל של דמיון לשכן שהזכרת (שמן הסתם לא הוכר על ידי נשיאי העולם, נלחם מלחמות והחזיק תלמידים רבים). סיפורו של אברהם מלכתחילה עוסק במי שמעמדו ומסלול חייו מעידים על נבואה, השגחה ונסיונות יוצאי דופן.

2. בנוסף, חשוב לא לשכוח שאברהם אבינו ניצל בנסים גלויים, בלעדיהם לא היה מגיע עד סיפור העקדה

אלוקים הציל את חיי אברהם ושרה כאשר ירדו למצרים. פרעה המלך ניסה לקחת את שרה לאישה, אך לא הצליח להתקרב אליה כי הופיעו נגעים עליו ועל בני ביתו: "וינגע ה' את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם, ויקרא פרעה לאברם ויאמר, מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך הוא" (בראשית יב, יז).

פרעה מלך מצרים הכיר בקדושתו של אברהם אבינו, והוא לא היה היחיד. גם אבימלך מלך גרר ניסה לקחת את אשתו, אך ה' לא נתן לו להתקרב אליה: "ויבוא אלוקים אל אבימלך בחלום הלילה, ויאמר לו, הנך מת על האשה אשר לקחת... ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה... וישכם אבימלך בבוקר ויקרא לכל עבדיו וידבר את כל הדברים האלה באוזניהם וייראו האנשים מאוד... ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו, ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב" (בראשית כ)

אבימלך שמע את קול ה' בחלומו, ורק כך גילה ששרה היא אשת אברהם. בעקבות זאת לא פגע בהם לרעה, ואף מסר לאברהם רכוש גדול.

ויש בסיפור נס נוסף: ה' העניש את כל בית אבימלך, שאף אשה בביתו לא ילדה בו. רק לאחר שאברהם התפלל עליו, זכו להיפקד שוב בילדים: "ויתפלל אברהם אל האלוקים, וירפא אלוקים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו וילדו, כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם" (בראשית כ, יז)

בלעדי נסים גלויים אלה, לא היה זוכה אברהם להינצל, שרה היתה נלקחת ממנו, ורכוש רב לא היה מגיע לידיו.

3. מלבד סיפור המלחמה וניצחונו של אברהם בארבעת המלכים (בראשית יד), גם נבואתו של אברהם אבינו התייחסה לנסים עצומים בכל קנה מידה היסטורי

סדום ועמורה היו ערים עשירות ומפורסמות מאוד בעת העתיקה, אך בגלל רשעתם ה' החריב את עריהם באש ובגופרית מן השמים. אברהם ידע בנבואתו שסדום עתידה להיחרב באופן על-טבעי, ואף התפלל להצלת העיר ומשפחתו של לוט (בראשית יח). ללא נסים גלויים, לוט ובנותיו לא היו ניצלים מהחורבן על ידי שלושת המלאכים שנשלחו בזכות אברהם (בראשית יט).

4. וכעת אנו מתקרבים לסיפור העקדה, באחד הפרטים המשמעותיים ביותר: יצחק אבינו לא נולד באופן טבעי

שרה היתה עקרה כל ימיה: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד" (בראשית יא, ל), ובנוסף לכך אברהם ושרה כבר היו זקנים: "ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים, ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדוני זקן... ויאמר ה'... היפלא מה' דבר? למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (בראשית יח, יא).

ה' העניק בנס את הבן יצחק לאברהם בן ה-100, ולשרה אשתו בת ה-90, זאת למרות שהיתה עקרה כל ימי חייה. כלומר ללא נס אלוקי, יצחק לא היה מגיע לאוויר העולם.

גם אל נשכח, כי שלושה מלאכים נגלו לעיני אברהם ושרה, והם שבישרו להם על הולדת בנם יצחק, וכדבריהם כך היה.

5. בן נוסף של אברהם ניצל בנס - ישמעאל

לאחר שנשלח עם אמו הגר אל המדבר היבש, מלאך נגלה לעיניהם והעניק לה מים, והבטיח את הגנת בנה והצלחתו בעולם (בראשית כא). בלעדי נסים גלויים אלה, לא היו הגר וישמעאל ניצלים.

6. וכעת לסיפור העקדה, שיש בו פרט חשוב נוסף שלא הכול יודעים: יצחק כבר היה בן-דעת, ולא ילד קטן

המילה "נער" בלשון התנ"ך יכולה להתייחס גם למבוגרים. לפי דעה אחת היה יצחק בן 37 שנה בעת העקדה (רש"י בראשית כה, כ), ולפי דעת הראב"ע היה לפחות נער בן 13: "בעבור שישא עצי העולה" (בראשית כב, ה). בשני המקרים, יצחק כבר היה בן-דעת.

המלבי"ם מבאר שיצחק אבינו נעקד על המזבח מרצונו: "וילכו שניהם יחדו - רצה לומר, הגם שאברהם ידע שהולך לשחוט את בנו, ויצחק חשב שיהיה השה לעולה, בכל זאת היו שווים בשמחת לבם לקיים מצות ה', ואחר שגילה אברהם ליצחק שהוא השה לעולה, אמר שנית 'וילכו שניהם יחדיו', ללמד שבכל זאת הלך יצחק בשמחה כמו אברהם, וכמו שכתוב במדרש: זה לשחוט וזה להשחט" (בראשית כב, ו).

הגמרא מספרת כיצד יצחק קיבל את נסיון העקידה כשהודיע שהוא מוכן למות למען ה': "אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמונת ימים, ואני בן שלוש עשרה שנה. אמר לו (יצחק): ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי הקב"ה 'זבח עצמך לפני', אני זובח. מיד - "והאלוקים ניסה את אברהם" (סנהדרין פט, ב).

כשם שאברהם בא לעקוד את יצחק מתוך אמונה שלמה ביושרו וחסדו של הקב"ה, נוכל להבין שגם יצחק היה בעל-דעת שהתרצה להקריב את חייו על המזבח מתוך אמונה שלמה - הן באביו אברהם והן באביו שבשמים.

7. חשוב לזכור, שגם סיפור העקידה עצמו מבוסס על נס גלוי, שכן, מי הוא שעצר את הריגת יצחק אם לא מלאך שירד מן השמים?

התורה מספרת: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים... ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (בראשית כב, יב) ובדרך פלא גם זימן לו מיד איל למקום להקריב תחת בנו. אם לא הוראה שקיבל משמים לעצור, היה אברהם הורג את יצחק. כל סיפור העקדה היה מסתיים אחרת אלמלא ההתגלות הנבואית.

כפי שאנו רואים, סיפור העקידה מתקיים בתוך מסגרת של סיפורי נסים ומופתים שנעשו לעיני אברהם ובני ביתו, ואפילו לעיני מלכים ושרים. חייו של אברהם אבינו שזורים בסיפורי השגחה גלויים, שכל מי שהיה חוזה בהם כאברהם ואנשי דורו, לא היה לו כל ספק שבורא עולם אכן נגלה אליו.

חברך שניסה להשוות את סיפור העקדה לשכן ש"שמע קולות", גילה בורות בהכרת המקרא שלא ישב לקרוא ברצינות. ללא הנסים הרבים שנעשו לעיני אברהם - סיפור עקידה איננו קיים. זאת מלבד העובדה החשובה שאברהם אבינו היה אדם חכם, צדיק, ומיושב בדעתו, וכך גם בנו הצדיק יצחק.

רק כאשר ניגשים לסיפורו של אברהם אבינו בהקשרו המלא, עם כל סיפורי המופתים והנסים והנבואות שבו, נוכל להבין שבתוך מסגרת זו פעל אברהם אבינו לפי הדרכה אלוקית גלויה ומוחלטת, ולא על דעת עצמו חלילה.

בורא עולם (ולא "קולות") הוא שהציל את אברהם ושרה והעלה אותם לגדולה, הוא שהחריב את סדום ועמורה, והציל את לוט על ידי מלאכים, והוא שחידש את רחמה של שרה בזקנותה, והציל את הגר וישמעאל. ולכן: בורא עולם (ולא "קולות") הוא שציווה את אברהם לשחוט את בנו יחידו, והוא שעצר את אברהם מלשחוט את בנו יחידו באמצעות מלאך משמים.

עם זאת, ניתן להשיב על שאלה חלושה זו באופן הרבה יותר פשוט, מתוך ההבנה הפילוסופית שהתגלות אלוקית אמתית לאדם - אינה יכולה להיות חוויה שיוכל להתווכח עליה, כי זו תהיה מציאות חזקה ובהירה יותר מן החיים עצמם. ואסביר:

אלוקים הוא כידוע המציאות האמתית, סיבת הסיבות והכח האמתי שמפעיל את כל החומרים, וניצב מאחורי כל הדברים הקיימים שמסתירים את השגחתו הגלויה. מציאותו של ה' חזקה מדי מכדי שיוכל אדם לראותה עין בעין, כפי שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ).

צריך להבין שהעבר ההווה והעתיד זהים בעיניו של הקב"ה, אשר נמצא עם העולם מבריאתו ועד סוף כל הדורות, כך שגם אלפי שנים הם כרגע אחד בעיניו. זה הוא ממד שמעל הזמן, מעל החומר, ומעל תפיסת כל החושים המוגבלים למקום ולזמן - האינסוף.

נביא שזוכה להתגלות נבואית - חוזה למעשה במציאות האמתית שנחבאת מאחורי המסכות, וזאת לפי דרגת נבואתו. גם נבואה בדרגה הפחותה ביותר תהיה ראייה גבוהה ומוחשית יותר מן המציאות החושית. ופירוש הדבר, שנבואה תיראה תמיד אמתית יותר מהמציאות אותה אנו חווים ברגע זה. לפיכך, נביא אשר מקבל הארה אלוקית ממרום, לא ייתכן שוכל להטיל בה אפילו שמץ של ספק! אפילו אם היה רוצה בכך.

כך מבאר הרמב"ם לגבי מעמד הר-סיני, שהנבואה ההמונית ביטלה לחלוטין את כל הספקות שנותרו לבני ישראל, כי לאחר שחזו בפנימיות נשמתם בדיבור האלוקי הנכנס לתוך לבם, לא יכלו עוד להטיל ספק במי שהוא מעל ומעבר לכל המחשבות והחושים האנושיים. ראו בהרחבה.

לקריאת פרשת העקידה, לחצו כאן.

נהניתם מהכתבה? העשרתם את ידיעותיכם? ספרו לנו על כך בתגובות