"על מה יעמוד הבית שלי? על טרקטור?"

הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל, רב היישוב אופקים, נהג להסתובב במחזוריות בין המושבים בדרום. בואו השרה אור במושבי הטרקטור והמטעים. פניו המאירות באור התורה, שאלותיו הנעימות ותשובותיו המאירות על שאלותיהם של בני המושב, רוממו אותם טפח מעל הקרקע.

כאשר הגיע הרב לאחד המושבים, הופתע לשמוע קול אישה קורא מאחוריו "הרב..." היתה זו אורית, אישה צעירה, שנישאה חודשים ספורים קודם לכן. הרב פינקוס הסתובב לאחוריו. חושיו הרגישים אותתו לו כי יש בקול נימה של דחיפות איומה, כאילו צעק הקול 'הצילו'...

הרב נעצר. פניו הרחומות מביעות הקשבה, ורינה החלה לגלול בפניו את קורות החודשים האחרונים. "אני בת בית יעקב, וכל השנים היה לי חלום לבנות בית של תורה", פתחה את דבריה בגמגום. בית של תורה. המילים המתוקות התפשטו כמו בושם המור במרחביו האינסופיים של המושב.

"נישאתי לבן ישיבה. סיפרו לי שזכיתי בבן תורה השוקד על התורה יומם ולילה, והייתי מאושרת. שבועיים לאחר הנישואין שמעתי את הטריקה. בעלי הצעיר פתח את הגמרא ופתאום טרק אותה בחזקה. הוא צעק כמעט כשהודיע: 'זהו... יותר איננו מוכן לפתוח ספר!'

"הייתי מזועזעת", המשיכה אורית כשגרונה נשנק מבכי. "חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל בעלי יוסי הודיע לי ללא כחל ושרק ששנותיו בישיבה היו קשות. 'למה קשות?' ניסיתי לשאול בלי קול. יוסי משך בכתפיו. הוא אמר שהעיון בגמרא קשה לו, האותיות מסתחררות מול עיניו וקשה לו להתרכז. הוא למד בישיבה רק כדי לקבל שידוך טוב, לא יותר. עכשיו הוא רוצה לעבוד בשדה"...

הדמעות חנקו את גרונה של אורית. "יוסי היה נחרץ בדעתו. בתוך שבועיים הגענו למושב הזה ויוסי החל לעבוד על הטרקטור. הוא לא פותח חומש, לא משנה וכמובן לא גמרא; בקושי רב מתפלל 3 תפילות במניין, כאשר כל היום הוא על הטרקטור שלו".

(צילום: shutterstock)

הרב שתק באהדה.

"מה אעשה?", כעת זלגו הדמעות ללא שליטה. "אני משתוקקת לבית של תורה. בעלי איכר פשוט וגס. איזו דוגמא יראו ילדיי? על מה יישען הבית שלנו, על הטרקטור?"

ייתכן כי הרב רצה להשיב לאישה הכאובה כי גם בית יהודי כזה יכול להעמיד דורות כשרים וטובים, אבל אורית רצתה תשובה אחרת. אורית רצתה בן תורה, והרב פינקס נענה לה: "התפללי, התפללי ככל שתוכלי", ונכנס לבית הכנסת.

"איך הפך איש הטרקטור והאדמה לאיש הרוח והתורה?"

מספר שנים חלפו, ושוב הזדמן הרב פינקוס אל המושב הדרומי. תחילה נכנס אל בית הכנסת, שמעטים ישבו בו באותה שעה ולמדו. אחד האברכים צד את מבטו של הרב: עיניו של האברך נצצו באור מיוחד, והרב פינקוס תהה מהיכן מוכר לו האברך, בעל הפנים העדינות.

"שלום עליכם", לחץ הרב פינקוס את ידו של האברך העדין והתעניין לשמו. לאחר שהשיב, לא היה לרב כל ספוק: זהו יוסי, הטרקטוריסט, בעלה של אורית. יוסי הציג בפני הרב פינקוס את שאלתו מן הדף היומי. הרב האזין לשאלה והתפעל מעמקותה: אכן - בן תורה הוא. השניים פתחו ספרים ושקעו בעומק הסוגיה. האברך הודה נרגשות לרב פינקוס, והרב עצמו נותר מהורהר. האם יתכן? האין הוא הוזה?

רגליו של הרב פינקוס הוליכוהו כמאליהם לביתו של יוסי, איש הטרקטור, האברך המוכשר. הוא נקש קלות, הדלת נפתחה, ונפשו של הרב בשאלתו, איך קרה הדבר? איך הפך איש הטרקטור והאדמה לאיש הרוח והתורה?

ואורית - אישה פשוטה היא ואינה מבינה, הרי הרב בעצמו אמר לה, האין הוא זוכר? והיא נזכרת באותו יום, ששינה את חייה ואת חיי בעלה ומשפחתה.

יוסי היה עייף מאוד מעמל היום. לאחר ארוחת הערב פנה לישון. הלילה השתרע על פני המושב זרוע כוכבים נוצצים. אורית יצאה אל המרפסת ונתנה לזרם דמעות חמות לשטוף את פניה. במילים פשוטות, כדבר בת אל אביה, פתחה אורית את ליבה: "ריבון עולם. אני רוצה בית של תורה, בן תורה. אנא, ברחמים"... יותר לא יכלה. הדמעות דיברו. צעקו ובכו בשבילה. היא אחזה בסורגי המרפסת והרטיבה אותם בדמעותיה. שעתיים תמימות עמדה בתפילתה, עד שכלו כוחותיה.

למחרת פנתה לעבודת יומה החדשה דווקא בבוקר. יוסי היה בשדה, חורש באדמה התחוחה, ואורית בחדרה, מתפללת. הדלת סגורה, והיפחות אינן נשמעות. "השם אלוקים.... אנא תן בלב בעלי זרעים של רצון, נטיעות של אהבה לתורתך הקודשה, השקה את ליבו בטל החיים". אורית בכתה ובכתה עד שכלו כוחותיה. ביום השלישי היתה עבודת הלב שלה בעת פנות היום.

כך כל יום, כל יום. גם כשלא נראו כלל תוצאות התפילה, ויוסי מאושר בעבודתו החדשה. אורית, אישה כשרה היא, מאירת פנים ותומכת. אינה מבקשת דבר, רק מתפללת. הרי כך הורה לה הרב.

שנתיים תמימות עברו מאז אותו יום, כאשר אורית מנצלת כל רגע של שברון לב לתפילה רותחת מעומק לבה, לזעקה חנוקה ולשאיפה שתורגמה לבקשה, ואז התחולל המפנה.

"את קיבלת בעל מפרנס, אבל נפשי חשקה בתורה"

בשעת ארוחת הערב נכנס יוסי הביתה כשסבר פניו נבוך. "יש כאן שיעור ב'עין יעקב'. חשבתי לקפוץ. איכפת לך אם אוותר על זמן ארוחת הערב ואצא עכשיו?"

אם איכפת לי? רוצה אורית לצחוק ולבכות, אבל היא מהנהנת בחיוך מסכים ובעיניה מסכים שקופים. יוסי יוצא, טועם מיינה המשכר של התורה ורוצה להמשיך.

"את יודעת?", הוא אומר כעבור שבוע. "עכשיו אני חושב שיכולתי לטפל בקשיי הלמידה שהייתי מאופיין בהם בילדותי. מה דעתך שנשלם לאברך מקצועי ואני אתקדם קצת?"

בלב - שיר ורנן, והפה מביע מילות הסכמה ורצון.

"אני מצטער", כך יוסי כעבור זמן בפנים מתנצלות, "את קיבלת בעל מפרנס, אבל נפשי חשקה בתורה. אני לא יודע איפה הייתי עד עכשיו, אני רוצה ללמוד כל היום, שבתי בבית השם כל ימי חיי".

עד כאן. עכשיו התפרצו הדמעות כאשד גואה. היו אלו חברותיה הנאמנות של אורית. במשך חודשים ארוכים ליוו אותה דמעות התפילה יום יום, ועכשיו הן נמהלו בדמעות האושר.

אורית מתנערת מן הזיכרונות. כבוד הרב פינקוס מחכה לתשובה.

"הרב שואל איך התהפך ליבו של יוסי?", זעקה מנהמת ליבה, "הרי הרב בעצמו אמר לי - התפללי. זה מה שעשיתי. זה הכל"...