כשהיא תלויה בין ארץ לשמים, זעקה הילדה במר גורלה: "א-ב-א!!! א-ב-א!!!"

היום, י"ח בחשון, חל יום הזיכרון לפטירתו של רבי ישעיהו ברדקי זצ"ל. לרגל יום הזיכרון, מספר הדרשן הדגול הרב ישראל מאיר שושן לאתר 'דרשו' סיפור מדהים מחייו של הרב ברדקי זצ"ל.

"אנחנו מסתובבים בעולם, ושוכחים שיש לנו אבא שמנהל אותנו כל רגע ורגע. צורת התקשורת בינינו לבין בורא עולם היא תפילה. ומסביר האבודרהם: ר"ת תפלה – תרופת פלא ליהודי המאמין", פותח הרב שושן את דבריו, וממשיך: "הסיפור הבא ממחיש לנו את גודל כוחה של התפילה".

בירושלים היתה משפחה ידועה, משפחת ברדקי. אבי המשפחה, רבי ישעיהו ברדקי, התגורר לפני 190 שנה בעיר קובנא שבאירופה. היו לו שני ילדים קטנים, שלוימלה בן ה- 8, ולאהלה בת ה- 7. ביום בהיר אחד, החליטו הרב והרבנית לעלות לא"י. רבים רצו לעלות לארץ ישראל, החפץ חיים, הגאון מוילנא ועוד רבנים גדולים וחשובים, אך לא כולם הצליחו לעשות זאת. ר' ישעיהו ברדקי החליט לעלות. אבל כיצד יחיו 4 נפשות במדבר השממה בארץ הקודש? אנשי ירושלים חיו אז בעוני עצום ובחוסר כל ממש.

הרבנית הצדקנית עלתה עם כמה נשים נוספות באנייה, הגיעה לירושלים ברובע היהודי. היא שכרה חדרון קטן, שבקושי היה חייב במזוזה, אבל היתה מאושרת במציאה. היא שלחה מברק לבעלה והילדים: "ב"ה כבר יש דירה". בימים ההם ארכה הנסיעה מאירופה לא"י כארבע שבועות באנייה. כעבור חודש הגיע המברק לאירופה.

האב והילדים המאושרים מחליטים על אתר לעלות לירושלים. האב הזמין שלושה כרטיסים לאוניה שעומדת לצאת בזמן הקרוב מאודסה לכיוון ארץ ישראל. הוא מכר את כל המטלטלים, כדי שיהיה לו מעט כסף לקנות רהיטים וכל מה שצריך בארץ ישראל.  וכך, עם טלית והתפילין, עם הש"ס הקטן שהיה איתו, עלה לאוניה עם שלוימלה ולאהלה הקטנים.

באוניה נסעו עוד 11 יהודים, סה"כ 14 נוסעים. בכל ספסל יושבים 7 אנשים. ממלאים את תא המטען בצידה, אוכל לשבוע ימים, ויוצאים לדרך. בכל שבוע עוגנת האוניה במדינה אחרת, שם אוגרים מזון לשבוע נוסף. במשך שבועיים וחצי שטה לה האוניה על מי מנוחות, אך בעודם בלב ים, רגש עליהם הים, התחילה רוח סערה, והאוניה החלה להיטלטל ולהיזרק בין הגלים הגבוהים. הרוחות מתחזקות, האוניה נזרקת מגל לגל והנוסעים המבועתים צועקים "שמע ישראל", ו"ממעמקים קראתיך ה'", ממעמקי הים, בכיות נוראות.

ר' שעיה הרגיש שהוא עומד לצלול למצולות יחד עם 2 ילדיו. מה עושים?

ר' שעיהלה וכל 13 היהודים איתו בוכים וזועקים לה'. האוניה לא החזיקה מעמד והחלה להתפרק, סדקים הופיעו בקרקעיתה, ולבסוף, מעוצמת הטלטלה נשברה כליל. הזקנים שבהם קפצו לים מתוך זעקת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ועד היום לא נודע מקום קבורתם. ר' שעיהלה נותר בלב ים עם שני ילדים קטנים ורועדים. אמנם הוא לא היה אדם צעיר, כבן 50 היה אז, אך ידע לשחות. לאהלה תפסה בכתפו השמאלית, ושלוימלה תפס בכתפו הימנית, וכך כשהוא משמש כקרש הצלה עבור ילדיו, התחיל לשחות, בתקוה להגיע לחוף מבטחים כלשהו. לאחר 20 דקות של שחיה מאומצת שכזו, הוא החל להרגיש את העייפות, ולאחר חצי שעה כבר חש שאינו מסוגל יותר לשחות, והוא עומד חלילה לצלול למצולות ביחד עם שני ילדיו.

מה עושים??? הוא עומד לטבוע בים. אך אז הוא מתחזק ומחליט, 'אמנם במצב הזה אין לי אפשרות לשרוד, אבל אם אחד הילדים יעזוב אותי ויישאר רק ילד אחד על הגב, אולי יש תקוה שאציל שתי נפשות, את עצמי ואת הילד הנותר'. ילד אחד יהיה מוכרח להישאר בים. כמה רוצה היה להחליף את המצב, שהוא, האב, יישאר בים, ושני הילדים יישארו לחיות, אבל אין ברירה, הוא חייב להישאר בחיים, הרי רק הוא יודע לשחות.

הוא מתחיל לחשוב את מי מהילדים ישאיר במים, מי ה'רודף' ומי ה'נרדף'? ומליבו עולה תחינה אילמת: "ריבונו של עולם, מה אעשה? אני צריך סנהדרין שידונו בדיני נפשות, להכריע את מי להציל ואת מי לא להציל..." תוך כדי שחיה, עולה במוחו גמרא מפורשת במסכת אוריות דף י"ג עמוד ב': אם אדם הולך על שפת הנהר ושניים עומדים לטבוע- ראובן ושמעון, אם יציל את ראובן- שמעון יטבע, אם יציל את שמעון- ראובן יטבע, את מי מצילים קודם? ישנם דיני קדימה: מי שביקש ראשון, כהן קודם ללוי, לוי קודם לישראל.

ר' שעיהלה שוחה בכוחותיו האחרונים, ואומר לעצמו: "אוי, כתוב במשנה שהאיש קודם לאישה, האיש חייב בתפילין ובמצוות שנשים פטורות, הוא קודם בהצלה", ובעוד המילים הללו על שפתיו, הבינה לאהלה הקטנה כי נגזר דינה ופרצה בבכי מר: "אבא! אני מקבלת עלי דין שמים, אבל לפני שאתה זורק אותי למים, תגיד איתי קריאת שמע ווידוי!"

כשהיא תלויה בין ארץ לשמים, זעקה הילדה במר גורלה: "א-ב-אאאא!!! א-ב-אאא!!!"

ילדה קטנה וטהורה – על מה יש לה להתוודות? אבל אבא אומר איתה וידוי מילה במילה וקריאת שמע, וכשהוא מסיים הוא נושק לה נשיקת פרידה ומבקש ממנה ברכות לרדת מכתפו השמאלית. הילדה מורידה יד אחת למים, אבל קשה לה להיפרד מארץ החיים, והיד השנייה עודנה תפוסה על כתפו של אבא, וככה כשהיא תלויה בין שמים למים ומבינה את מר גורלה, היא זועקת לפתע, בכל כוחה, זעקה גדולה ונוראה: "א-ב-אאאא!!! א-ב-אאא!!!"

ר' שעיהלה שומע את הצעקה הנוראה, וכולו צמרמורת, כאילו קיבל מכת חשמל בכל הגוף, ילדתו הקטנה צועקת 'אבא' בכל כוחה, והיא כאילו אומרת לו: 'איך אתה זורק אותי?? הרי אני ביתך היחידה!'

לפתע, כוחות איתנים ניטעו בו, והוא הרגיש כמו ברייה חדשה, התעטף עם כוחות נפש ועם כוחות גוף חדשים, והוא צועק לה: "לאהלה, תחזיקי חזק בשתי ידיים, אני לא אעזוב אותך כאן!!!" לאדם יש כוחות נסתרים, שמופיעים פתאום גם כשהוא כבר מותש לחלוטין. ר' שעיהלה מתחיל לשחות עם כוחות של אריה, והילדה ממשיכה להישען על כתפו של אבא.

כעבור עשר דקות, הם מבחינים באי המצוי במרחק של ק"מ מהם. אור בקצה המנהרה. על האי תנועה ערה, אנשים הולכים, יש חיים. הוא ממשיך לשחות ביתר שאת וביתר עוז עד שמגיע לחוף.  הילדים ירדו ממנו והוא צנח ונרדם על החול בתשישות. הילדים היו מאושרים: "שהחיינו וקיימנו, ניצלנו ממוות, מטביעה מידית, הקב"ה הצילנו והגענו לחוף מבטחים!"

כעבור שעה מנסה שלוימהלה להעיר את אבא, אך אבא לא מתעורר. "אבא, קום התעורר!" אין קול ואין עונה. חששות כבדים ממלאים את ליבם של הילדים, מי יודע אולי אבא שרד רק כדי להצילם וכעת החזיר את נשמתו?? הילדים לא מוותרים, לאהלה מושכת ביד אחת ושלוימהלה מושך ביד השניה ושניהם מנערים את אבא, ואז, סופסוף הוא פוקח את עיניו, ומרגיע את הילדים המבוהלים: "אל דאגה, אני חי, אני פשוט מותש לגמרי, הכל בסדר, תנו לי לישון עוד קצת ואז אקום ונמשיך הלאה בדרכנו!" הוא לא הספיק לסיים את דבריו, כשלאהלה הקטנה קפצה עליו וחיבקה אותו בכל חום ליבה: "אבא תודה רבה לך, הצלת אותי".

"בצעקה האדירה שלך 'אבא!' פעלת למען הצלתך"

הסתכל אבא לתוך עיניה ואמר: "לאהלה שלי, לא אני הצלתי אותך, את הצלת את עצמך! בצעקה האדירה שלך 'אבא!' פעלת למען הצלתך, אם חלילה לא היית צועקת כך, כבר הייתי אומר אחרייך קדיש...".

ר' שעיהלה ברדקי הגיע לירושלים עם שני ילדיו, והמשפחה התאחדה עם האם. כל אנשי העיר העתיקה יצאו לקבל את בשמחה ובהתרגשות את פניו של ר' ישעיהו ברדקי, תלמידו של ר' חיים וולוז'ין. בדרשתו, שמסר בחורבת רבי יהודה החסיד, עמד ר' שעיהל'ה וסיפר את הסיפור שארע לו, וסיים במילים הבאות: "ראיתי שלא היה לי כח, וכבר עמדתי להשליך את ביתי היקרה לים, ולפתע הילדה הקטנה נתנה צעקה אדירה: 'אבא!' וזה נתן לי כוחות חדשים, אינני יודע מאיפה הם הגיעו..."

המשיך ר' שעיהלה בדרשתו: "בנים אתם לה' אלוקיכם", אנחנו בנים של בורא עולם, למדנו מפרשת האזינו: "צור ילדך תשי", הקב"ה כביכול מותש, אומר רש"י, אנחנו לא יכולים להגיד כאלה מילים, אין לו כח מעוונותיהם של ישראל, אבל יהודי צועק: 'אבא!! אבינו מלכנו!!'. "תנו עוז לאלוקים" אנחנו יכולים לתת לה' כח, עוז, "בנים אתם לה' אלוקיכם" בן יכול לתת לאביו כח, ואת זה גילתה לנו התורה אצל אדם הראשון. כאשר הוא מתחיל לחיות את החיים בעוה"ז, גשם לא יורד בלי תפילה, ציפורן קטנה לא תצמח בלי תפילה".

יעזור הקב"ה שנזכור תמיד את הכתובת של 'אבא', וה' ישמע שוועתנו ברחמים", מסיים הרב שושן את הסיפור המפעים.

באדיבות אתר 'דרשו'.