פרשת חיי שרה: להיות זָקֵן וְשָׂבֵעַ

ישנו מחקר ידוע, שאנשים נוטים בסוף חייהם להתחרט על מה שהם לא הספיקו לעשות במהלך חייהם, יותר מאשר על טעויות שהם כן עשו.

מה עלינו לעשות כדי לא להגיע למצב בו נתחרט על מה שלא עשינו?

בפרשת "חיי שרה" מסופר בין היתר על פטירתם של אברהם ושרה: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כ"ג, א').

המדרש (בתחילת הפרשה) מקשר בין הפסוק הזה לפסוק: "יוֹדֵעַ השם יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה" (תהלים ל"ז), והוא כותב כך: "כשם שהם תמימים, כך שנותיהן תמימים". כלומר, שרה אמנו התייחדה בכך ששנותיה היו תמימות ושלמות.

נבאר את הדברים על דרך משל.

כשיש הרבה פנינים בודדות, אמנם כל פנינה יפה בפני עצמה, אולם מה שהופך אותה להרבה יותר יפה זה כאשר יש חוט שעובר בין כל הפנינים והופך אותה לחלק משרשרת. "ימים תמימים" הכוונה שיש "חוט" המקשר בין כל הימים ומאחד אותם, ובמילים אחרות: חיים עם כיוון. חיים עם מגמה. חיים עם מטרה. לא לחיות באופן "סתמי" ולתת לזמן לעבור ללא כיוון ומגמה, אלא לחבר את כל הימים באמצעות "חוט", שיוצא משורש אחד.

יש שורש ממנו יוצאת כל עבודת הימים, והוא: מציאות הקדוש ברוך הוא בעולם. כשזו התחושה וזו ההרגשה, כל עבודת הימים – כולל עבודות ה"חולין" – מקבלת משמעות.

כזאת הייתה שרה. שרה כל ימיה התקרבה להשם. זה היה מרכז חייה ועיקר שאיפתה, וכפי שכותב רש"י: "כולם שווים לטובה".

לכל אדם יש בחייו עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות, אולם כשאדם משכיל לחבר כל דבר לשורשו, כלומר, שהוא יודע שהכל יונק מבורא עולם, אזי בסופו של דבר יתברר שהכל יהיה שווה לטובה.

פרשתנו מספרת גם על פטירת אברהם. על אברהם כותבת התורה: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (כ"ה, ח').

מה הפירוש למות שָׂבֵעַ?

יש בכל אדם מנגנון רעב ושבע. מנגנון זה לא קיים רק ביחס לתחום המזון, אלא גם בתחומים רבים אחרים. אדם "רעב" להצלחה, כל אחד ותחום העניין שלו, אדם "רעב" להערכה, להכרה ועוד ועוד. אם אדם לא רעב למשהו בחיים, אם אדם לא רוצה משהו, זה תחילתו של חידלון ומוות. דוד המלך כותב בתהלים: "פותח את ידך ומשביע לכל חי, רצון". רצון הוא סימן החיים.

אם כן, מצד אחד אדם צריך להיות "רעב", אולם מצד שני גם שבע. זהו משחק החיים. כמובן, שעל האדם לתעל את מנגנון הרעב והשובע שלו למקומות חיוביים. אם אדם רעב לחומריות ועניינים גשמיים יתר על המידה, הוא אף פעם לא יהיה שבע, שהרי אי אפשר להיות שבע מחומר.

כמה אנשים אנחנו מכירים שהם יכולים להגיד על עצמם שהם מרגישים שבעים מתאוות העולם הזה?  כמובן, ישנם אנשים שמרגישים מיואשים מלהשיג את תאוות העולם, אולם כאן אנחנו מדברים על תחושת שובע וסיפוק, שאדם מרגיש – מילאתי את עצמי במהלך חיי וכל כך טוב לי.

כדי להבין זאת מעט יותר, ניתן משל ממנגנון רעב ושובע ביחס למזון.

הרמב"ם כותב: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין (המבריאים) והמחלימים, ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא" (הלכות דעות ד', א'). כדי שאדם יחוש תחושת שובע, עליו לאכול כשהוא מרגיש רעב. אם אדם אוכל סתם, גם בלי שהוא רעב, לא תהיה לו תחושה בריאה של שובע.

כאשר יש רעב – יש שובע.

ישנו מחקר ידוע. לקחו עכברים והניחו בפניהם אוכל טבעי המותאם להם. העכברים אכלו במידה נכונה והתפתחו באופן בריא. במקביל, הניחו בפני עכברים אחרים אוכל מעובד שלא כל כך מותאם למערכת הטבעית שלהם, כמו גבינה צהובה וכדומה, ומה שקרה – הם התחילו לאכול "בלי חשבון", הרבה יותר מכפי צרכם. הם השמינו יותר מידי, רמת הפעילות שלהם ירדה וחלקם אפילו מתו. כך טבע הדברים. כדי שהגוף יחזיק מעמד ויתפתח, המזון צריך להיות מותאם לגוף. רק כך הגוף נמצא במצב שביעה כמו שצריך.

מנגנון הרעב והשובע הגשמי הוא משל למערכת הרוחנית והנפשית. גם שם אדם צריך ללמוד להיות רעב, וללמוד כיצד להשביע אותו רעב במזון מותאם.

בורא עולם, יוצר האדם, כותב בתורתו כיצד להפעיל את מערכת הרעב והשובע, הן ברוחניות והן בגשמיות. 

אברהם זכה להיות שבע, כי גם הוא, כשרה, היה מחובר לשורש כל חייו.

הרמב"ן כותב הסבר נוסף במשמעות השביעה.

בהגיע עת פטירת צדיק מן העולם, הקדוש ברוך הוא לא רוצה לקחת את הצדיק נגד רצונו. הצדיק אוהב את העולם הזה, שהרי רק כאן הוא יכול לקיים מצוות, ובכך לרכוש לעצמו זכויות בעולם הבא. מה עושה בורא עולם? הוא מראה לצדיקים מעט משכרם השמור להם לעתיד לבוא. הם טועמים בעולם הזה מעט מן העולם הבא, ואז, כשהצדיק טועם אפילו מעט מטעם עולם הבא, הוא מיד הופך להיות שבע מהעולם הזה, כי הוא לפתע מבין מהו הדבר האמתי, וכל מה שהוא רוצה זה להגיע כבר אל העולם הבא.

הרשעים, שעיקר חפצם בעולם הזה הוא עניינים גשמיים, הם רוצים ימים נוספים כדי להמשיך למלא את תאוותם, והם כואבים לראות כיצד הימים שלהם הולכים ומתמעטים, וכך האפשרות שלהם ליהנות מהעולם הולכת ומתמעטת.

אצל צדיקים קורה ההיפך, כל חייהם הם התכוננו לעולם הבא, אז כשהם קרוב לשם וכשהם טועמים מעט מהעולם הבא הם הופכים מיד להיות שבעים מעולם ההכנה.

דוד המלך אומר: "הוֹדִיעֵנִי השם קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי" (תהלים ל"ט). דוד מבקש לדעת עד כמה הוא יהיה עוד חדול ומנוע מן הטובה האמתית בעלם הבא ("כלי יקר"), לא פלא שגם עליו נאמר: "וְדָוִיד זָקֵן וְשָׂבַע יָמִים" (דברי הימים א', כ"ג, א').

אם גם אנחנו נחבר כל יום ויום לשורשו, נהיה שבעים, וממילא נתברך גם אנחנו מברכות הבורא.