סיון רהב מאיר על פרשת חיי שרה: נוסח קרליבך

"החלום שלי הוא להכיר אישית את כל היהודים בעולם". את המשפט הזה אמר ר' שלמה קרליבך, שנפטר לפני 23 שנים. הוא השאיר אחריו לא רק אינספור שירים נפלאים, אלא גם כתבים ושיעורים. הנה כמה פנינים מפיו:

"רציתי שהשירים שלי יהיו גלולת ויטמין יהודית לדור. הקפדתי שהם אף פעם לא יהיו נגד משהו, אלא תמיד רק בעד".

"אם אדם בונה צריף קטן, זה לוקח זמן קצר. אם אדם בונה את מוזיאון רוקפלר – זה לוקח הרבה יותר זמן. אנשים מתלוננים: למה עם ישראל לא מתאחד? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? התשובה היא: אם זה לוקח כל כך הרבה זמן להגיע לגאולה, אנחנו כנראה בונים פה משהו גדול מאוד".

"ההבדל בין לשיר ללדבר הוא כזה – כשמישהו מדבר כולם צריכים להיות בשקט. כשמישהו שר כולם צריכים להצטרף ולשיר איתו".

"אף פעם לא התיישבתי להלחין ניגון. הניגון תמיד בא אלי, או כשחוויתי שמחה מרוממת, או כשליבי היה שבור".

"על כל קבוצה מוטל לתרום משהו. אם היא לא מטפחת את הייחודיות שלה, העולם כולו סובל כתוצאה מכך. העולם מחכה לתרומה שלנו. כל העולם מחכה ליהודים שיהיו יהודים".

לזכרו.

איך מתקבלים?

למה רבקה היא רבקה אימנו? בפרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", התורה מציגה את מבחן הקבלה שלה למשפחה של אבות ואימהות האומה. בתרבות מרובת אודישנים, שבהם צריך להרשים ולרגש ולהדהים, האודישן של רבקה מתנהל אחרת. זה אודישן של חסד. אליעזר, שנשלח על ידי אברהם לחפש כלה ליצחק בנו, מבקש ממנה לשתות. שימו לב לתגובה של רבקה, תגובה שנכנסת להיסטוריה שלנו לנצח: "וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי, וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ, וַתֹּאמֶר: גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּות. וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו".

זו לא סתם עזרה לזולת. רבקה עושה כאן מעל ומעבר, הרבה יותר ממה שאליעזר ביקש. שמעתי פעם מהרב מיכי יוספי שרבקה מלמדת אותנו כאן כלל נפלא ביחסים עם הזולת, ובפרט בזוגיות: כשמישהו חושף בפנינו קושי או חוסר מסוים, עלינו לא רק לעשות מה שביקש, לא רק "לסתום את החור", אלא לנסות לעזור יותר ממה שהתבקשנו. הרי לא תמיד מגלים לנו את כל הבעיה. תמיד יש לחשוב ביצירתיות על עוד מצוקות שאולי קיימות, ולעזור בשפע, ברחבות, מכל הלב והנשמה. זה בדיוק מה שרבקה עושה, ואליעזר, שמכיר את החסד בביתו של אברהם, מבין שהיא מתאימה.

אשורר שירה

בי"ח בחשוון חל יום פטירת הרב ברוך רפאל טולדאנו. הוא נולד במקנס, היה רבה של מרוקו, עלה לארץ ועסק רבות בחינוך. בהקדמה לחיבורו הגדול, קיצור שולחן ערוך עם מנהגי יהדות מרוקו, הוא מסביר שהפרשות שאנחנו קוראים כעת בספר בראשית, על אברהם, הן הקדמה. לאברהם יש אמונה פרטית, אבל האמונה הזו עתידה להפוך בספר שמות לבשורה לאומית וגם עולמית, ביציאת מצרים. המסר ביציאת מצרים כל כך חשוב שאי אפשר לעשות לו רק תזכורת שנתית, בליל הסדר, אלא צריך להזכיר אותו כל הזמן, בכל מקום, וכך הוא מסביר: "עיקר הדת – הכול תלוי ביציאת מצרים. ולכן ציוונו לעשות את הזכירה הזאת בכל ענייננו, ובבגדינו ובפינו ובמוחנו ובלבנו, ובכל ימינו ושנותינו לא תשכח ממנו".

הרב תרם בעצמו רבות לכך שנזכור את הסיפור המכונן שלנו, לא רק בספרים שחיבר אלא גם בשיריו, בפרט בשיר המפורסם "אשורר שירה" (העובדה שהשיר פרי עטו היא קצת פחות מפורסמת): "אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה, לִכְבוֹד הַתּוֹרָה, מִפָּז יְקָרָה, זַכָּה וּבָרָה, נֶאֱמָן שְׁמוֹ בָּחַר בְּעַמּוֹ, לִהְיוֹת לוֹ לִשְׁמוֹ אֻמָּה נִבְחָרָה. נִגְלָה בִּכְבוֹדוֹ, עַל סִינַי הוֹדוֹ, קָרָא לְעַבְדוֹ, לְקַבֵּל תוֹרָה, נִתְּנָה לָנוּ עַל יַד רוֹעֵנוּ, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּחִיר הָאֻמָּה".

לזכרו.

"יהיה בעיניו עדיין תינוק"

כולנו מכירים צעירים שהם זקנים מאוד, וכולנו מכירים זקנים שהם צעירים מאוד. פרשת השבוע מזכירה לנו איך להתייחס לגיל, הביולוגי והנפשי: "ויהיו חיי שרה מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים, שני חיי שרה". כך נפתחת הפרשה, והפרשנים מסבירים מדוע הגיל של שרה נכתב בצורה המפורטת הזו: בגיל מאה שרה הייתה כמו בת עשרים, ובגיל עשרים – כמו בת שבע. תמיד צעירה, תמיד בתחושה שהחיים הם דף חלק ונקי שעוד ממתין.

רבי נחמן מברסלב, אבי ההתחלות מחדש, כותב כך, על שרה ועלינו: "זה עיקר השלמות – שיתחיל לחיות בכל פעם. ואפילו כשמגיע לימי הזקנה, יהיה בעיניו עדיין תינוק לגמרי, כאילו לא התחיל לחיות ולעבוד את ה' כלל, ויתחיל לחיות בעבודתו יתברך בכל פעם מחדש. וכך לגבי שרה אימנו, שכל מה שמזקין הצדיק – הוא עדיין תינוק בעיני עצמו, ועל ידי זה מוסיף בעבודתו בכל פעם".

לשלוט בחיה שבתוכנו

האם אדם יכול לשלוט בכל המחשבות, הדיבורים והמעשים שלו? מההספדים שנאמרו על הרב דב יפה בהלווייתו אמש, זה נשמע שאפשר לפחות להתקרב ליעד הזה. הרב יפה, בן 89, נפטר אתמול אחרי עשרות שנים בהן למד ולימד כ"משגיח" (מנהל רוחני). הוא נחשב לתלמיד של דמויות דגולות מהדור הקודם, וכונה "זקן המשגיחים". הנה כמה פנינים מתורתו:

"מי שמחפש חידושים יפים ורעיונות מקוריים יכול ללכת לשמוע אנשים אחרים. אני משתדל לדבר על הדברים הבסיסיים והנחוצים יותר, להזכיר מה חובתו של האדם בעולמו".

"היום קוראים לי 'זקן המשגיחים', אבל רק לפני רגע, בשנות העשרים שלי, כינו אותי 'צעיר המשגיחים'. פרק הזמן הזה חלף כהרף עין, החיים עוברים ביעף".

"בתחילת ספר בראשית נאמר שהאדם צריך לשלוט בכל בעלי החיים. 'וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה'. הכוונה היא גם לחיה שבתוכו, לחייתיות שיש בתוך כל אדם. לשלוט במה שמתרוצץ בקרבו".

מספר תלמידו, הסופר חיים ולדר: "הוא נהג לומר לנו פעמים רבות שאנחנו תושבי העולם העליון, ונמצאים כאן בעולם הזה רק כהכנה. פעם היה מתח בין דתיים לחילוניים ביישוב שבו שוכנת הישיבה, והדברים הגיעו עד כדי קטטה. יצא המשגיח החוצה, ולהפתעתי לא גער ולא נזף, אלא אמר בקול שקט לכל הנוכחים, דתיים וחילוניים, את אמירתו הקבועה: אתם יודעים שלא אתם ולא אני ולא תלמידי גרים כאן. נשלחנו לכאן, וכולנו יחד חיים כאן רק באופן זמני. אז אנחנו צריכים להסתדר כאן בינינו, עד שנגיע בחזרה לעולם העליון".

לזכרו.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.