עקידת יצחק - כשהתורה למדה את אומות העולם להתפקח מאמונות אליליות

עקדת יצחק מספרת לנו על מעשה הקרבתו הגדולה ביותר של אברהם אבינו, שהוא מעשה גבורה של נביא אמת אשר זכה בנבואת אמת. אברהם זכה בבן בדרך נס, והצטווה משמים לזבוח בן יחיד זה לעולה - להקריב את היקר לו מכל עבור ה'.

אך האם ייתכן שיש בסיפור העקדה שיעור נוסף, שהשפיע וקבע יסוד חשוב לאנושות באלפי השנים האחרונות?

זו עובדה שספר התורה הגיע לכל קצוות תבל, והתפרסם בכל רחבי העולם. ביליוני אנשים מכירים את סיפור עקידת יצחק. רוב העמים המודרנים מאמינים בזכותה בקיומו של ה' אחד, ומכירים את סיפורי התורה באמצעות שתי הדתות הגדולות שחיקו אותה - הנצרות והאסלאם. אך כיצד היה נראה העולם ללא תגלית התורה?

אנו חיים במציאות שמוסר התורה כבר הגיע אליה. כיום חוקקו המדינות חוקים שעוסקים בחוק חינוך חובה, איסורי גזענות, צער בעלי חיים ועוד. אך בעבר הקדום, המציאות הנעדרת ממוסר התורה היתה מזעזעת. היחס כלפי עמים זרים, עבדים, נשים וילדים - היה שונה בתכלית.

כך, בימיו של אברהם אבינו, לפני 3800 שנה, היו העמים נוהגים לשרוף אנשים וילדים על המזבח עבור האלילים, ועושים מעשים שלא יעשו.

בספר ויקרא (פרק יח) ישנה רשימה ארוכה של איסורים מזעזעים וחמורים שהעמים הקדומים היו פרוצים בהם: איסורי עריות חמורים בין אב לבתו, אם עם בנה, אח ואחותו, אשת איש, משכב בהמה וזכור. בני ישראל נדרשו להתרחק ממעשים חמורים אלה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה - לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה - לא תעשו...".

ממצאים ארכיאולוגים מגלים שהעמים הכנעניים היו מקימים מקדשים שנועדו למעשי תועבה בפרהסיה.

התורה מספרת לנו על מעשיהם הנוראים של אנשי סדום ועמורה, שכל אורח שהיה נקלע לעירם היה נחטף ומעונה. וכך היה גם בעמים אחרים: מלכים ושרים היו הורגים בעלים כדי לקחת את נשותיהם, כדברי אברהם אבינו שאמר לאבימלך: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ, יא).

במציאות של אנרכיה כזו, היה אברהם העברי בקדושתו דומה לנווה מדבר בלב השממה. לכן נקרא שמו אברהם העברי - "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית רבה, פרשה מב, ח).

האם הקרבת ילד היתה נראית לנו כה הזויה במציאות הקדומה, שבה אנשים משתחוים לפסלים, בונים מקדשי תועבה המוניים, ומקריבים קרבנות אדם לאלילים?

אנכרוניזם היא טעות נפוצה, שבה מנסים לפרש מקרים מן ההיסטוריה באמצעות התרבות והמושגים המודרניים הנהוגים כיום. לכן חשוב להבין כיצד נראתה המציאות בימי אברהם אבינו, ומה היו השקפות בני האדם בעת ההיא.

כל התרבויות הקדומות היו מקריבות קרבנות - במצרים הקדומה, בכנען, בסין, ואפילו ביבשת אמריקה הרחוקה אצל בני המאיה והאינקה. מוויקיפדיה, ערך "קרבן אדם":

"1. מצרים העתיקה: ייתכן שישנם ראיות להקרבת קורבן אדם במצרים העתיקה, בתקופת השושלת הקדומה באבידוס, כאשר במותו של מלך הוא ילווה במשרתים, לפעמים גם בכירים, שימשיכו לשרת אותו בחיי נצח.

2. במסופוטמיה, הקרבת קורבן אדם התגלתה בקברים המלכותיים של מסופוטמיה העתיקה. ההנחה היא ששופטים, שומרים, מוזיקאים, ידידות וחתנים היו מבצעים התאבדות פולחנית על ידי לקיחת רעל.  לטענת ארכיאולוגים אחרים, עובדי הארמון, כחלק מטקס המלוכה המלכותי, לא הומתו ברעל, אלא במקום זאת, הם הומתו על ידי מכשיר חד, כגון חנית, שפגע בראשם

3. על-פי מקורות יווניים ורומיים, הפיניקים הקריבו תינוקות לאלים שלהם. עצמות של ילדים רבים נמצאו בתקופה המודרנית באתרים ארכיאולוגיים בקרתגו.

4. הסינים הקדומים ידועים בכך שהיו מקריבים קורבנות אדם, של צעירים ונשים לאלוהי הנהר - היבו, ועוד שכאשר אדון היה מת, היו קוברים כחלק מטקס ההלוויה את עבדיו ביחד איתו - בעודם בחיים. קורבן של עבדים בכירים, פילגשים או משרתים יחד עם מותו של האדון, הייתה הצורה הנפוצה יותר. "

אפילו בני האינקה והמאיה, שחיו ביבשת אמריקה הרחוקה שמעבר לים, נהגו להקריב קרבנות אדם לאלים. היו אנשים רבים שהוקרבו מרצונם החופשי, כי ראו בכך כבוד גדול:

"ציורים אינדיאניים ודיווחים של הספרדים מאותה תקופה מתארים צורות שונות של הקרבת קורבנות אדם: קורבנות שלבם הוצא מגופם, שראשם נערף, שחצים חוררו את כל גופם, שציפורניהם נעקרו, שגופם נפרס לפרוסות, שנמעכו, שנסקלו למוות, שעורם הופשט מעליהם, שנקברו בעודם בחיים או שהושלכו מראש המקדש. ילדים הוקרבו לעתים קרובות, כיוון שהם נחשבו טהורים.

התרבויות שלפני הכיבוש הספרדי האמינו שהעולם יגיעו לקצו אם לא יועלו קורבנות, ואילו לקורבנות עצמם העניקו כבוד השמור לאלים, לפני שהוקרבו. "זה באמת בלתי נתפש כיום", אמר הארכיאולוג כרמן פיחואן, "זה היה ממש כבוד בעבורם" (מתוך כתבה: "האצטקים והמאיה הקריבו קורבנות אדם – ובאכזריות" (שירות הידען, 29 בינואר 2005).

זו עובדה שהעמים בעת העתיקה האמינו שהאלים מתרצים בקרבנות אדם. לאדם שחי בכנען לפני 3000 שנה, ולפני 2000 שנה, לא היה זה נראה מוזר בכלל להקריב בן לאלים.

זאת חשוב להדגיש: סיפור העקדה התקיים לפני 4000 שנה בתוך מסגרת מציאותית שונה לגמרי משלנו.

אין כל אפשרות להשוות זאת לאב בן-ימינו שיחשוב לפתע לזבוח את בנו לא-ל, כי למטורף ייחשב. זאת מאחר שאנו כיום חיים בחברה מודרנית ומדינה מתורבתת, שכבר התעלתה מעל אמונות אליליות על קרבנות אדם, וכבר פסקה חוקים בנושאים פליליים, גזענות, כבוד האדם וחירותו, חוק חינוך חובה, דיני מלחמה ועוד - חוקים אשר הושפעו רבות מן המוסר היהודי שגילתה התורה לעולם.

כדי לא לשגות באנכרוניזם לגבי סיפור העקדה, צריך לזכור שתי עובדות על העמים הקדומים:

1. העמים חשבו בטעות שהא-ל נהנה מריח הקרבנות, וכי בזכות "מתנות" שזובחים לו ניתן לשחד אותו כדי שירחם ויעזור להם. הצדיקים ידעו שמטרת הקרבנות היא להראות לה' את גודל אהבתנו, ולא שה' צריך לעצמו קרבנות. לעומתם היו אנשים שטעו לחשוב שה' חושק בקרבנות. הנביאים נלחמו באמונה זו, ולימדו את ישראל: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'?" (שמואל א, פרק טו, כב). "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם בארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי" (ירמיהו ז, כב).

2. העמים חשבו שהקרבן הגדול וה"טעים" ביותר הוא קרבן אדם. שכן, אם קרבן בהמה רצוי בעיני הא-ל, הרי שקרבן אדם ודאי צריך להיות "מעדן" של ממש עבור הא-ל...

לעקור אמונה כזו מן הלב, הוא מעשה לא פשוט כלל. גם בני ישראל היו עשויים לטעות בטעות חמורה זו - להקריב קרבן אדם, אלמלא סיפור העקדה!

בלעדי העקדה, לא משנה כמה פעמים התורה היתה מצווה שלא להקריב בנים לעולה, עמי הארץ היו ממשיכים לסבור בליבם שהא-ל חושק בקרבנות-אדם, בדיוק כשם שסברו בליבם שהא-ל חושק בקרבנות בהמה. שכן הם הושפעו מתרבויות זרות של העמים האחרים, שהאמינו באמונות אליליות אלו.

גם לאחר שהתורה ציוותה: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש... כי תועבת ה' כל עושה אלה" (דברים יח, י) - היו עמי הארץ ממשיכים לסבור שהא-ל חושק בלבו בקרבנות-אדם, ואם רצו עזרה בעניין גדול בחייהם, או נמצאו בעתות גדולות של מצוקה כמו בצורת, היו סוברים ש-ה' יתרצה לקבל מהם קרבנות אדם.

כך לדוגמה, מישע מלך מואב שרצה להינצל במלחמה קשה, הקריב את בנו כקרבן לעבודה זרה: "וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה... ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו, ויעלהו עולה על החומה" (מלכים ב, פרק ג, כו).

רק בזכות עקידת יצחק - הוכח לישראל באופן חד משמעי לכל הדורות שאלוקים אינו רוצה בלבו בקרבנות אדם. הסיפור מגלה לנו שאלוקים רק ניסה את אברהם במטרה להוכיח את דבקותו, אך לא הסכים לקבל ממנו את קרבן בנו בפועל.

"ויאמר: אל תשלח ידך אל הנער, ולא תעש לו מאומה! כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כב, יב).

בפסוק זה, ה' מגלה לאברהם שמעולם לא היתה לו יתברך כוונה נסתרת לקבל ממנו קרבן-אדם. כל מטרתו היתה רק לנסותו באמונה, ולהוכיח שאברהם אכן היה ירא שמים.

במקום קרבן אדם, מסופר כי: "והנה איל אחר נאחז בזבך בקרניו" (כב, יג). נאמר שהא-ל מוכן לקבל אך ורק קורבן בהמה לעולה!

באמצעות מעשה העקידה, התורה לא רק אסרה קרבנות אדם "בדיעבד", אלא מנעה אותם "לכתחילה". נמצא כאן שיעור היסטורי מכריע לכל האנושות לא להיכשל עוד בהקרבת אדם על המזבח. בלעדי שיעור זה, מי יודע אם הנצרות והאסלאם לא היו מקריבות בני אדם מראשיתן ועד עצם היום הזה (אין כוונתי דווקא להקרבה באונס, אלא אף בהסכמת הקרבנות. חוקרים מספרים שבני האינקה ראו בכך זכות גדולה להקריב את גופם עבור האלים).

גם בני ישראל היו עשויים להיות מושפעים לרעה מן התרבויות האליליות של בני תקופתם, אשר האמינו ברעיון של הקרבת בני אדם לאלים. בזכות סיפור העקידה, מי יודע כמה קורבנות-אדם נמנעו מידיהם של ישראלים רשעים או טועים בתקופות התנ"ך.

מעניין לציין שסיפור העקידה חדר כל כך עמוק לתודעת בני ישראל לאורך הדורות, עד שכינו את מקום העונש בעולם הבא בשם "גיהנום", על פי שמו של אזור עתיק בו היו נוהגים לשרוף ילדים באש כקרבנות לאלים: "ובנו במות התופת, אשר בגיא בן הינום, לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא ציותי ולא עלתה על לבי" (ירמיהו ז, לא).

שימו לב למילים שה' אומר ביחס לקרבנות אדם: "לא ציויתי" וגם "לא עלתה על לבי". יש כאן שני דגשים, כי גם לאחר הציווי האוסר קרבנות, היו עשויים הטפשים לסבור בטעות כי הא-ל רוצה בלבו בקרבן אדם. לכן הודגש גם כי "לא עלתה על לבי".

כך מבאר רש"י: "לא צויתי - במצות שיקריבו בניהם לקרבן ולא דיברתי לאחד מן הנביאים, וכשדברתי לאברהם לשחוט את בנו - לא עלתה על לבי שישחוט, אלא להודיע צדקו".

ומבאר המלבי"ם: "אשר אנכי 'לא צויתי' שיעשו לי עבודות כאלה, ולא תאמר שלא צויתי מפני שחשבתי שלא ישמעו לי לעשות זאת, אבל הדבר עלה על לבי לצוות בעד שאדע שישמעון - "כי לא עלתה על לבי" כי היא עבודה משוקצת אצלי"!

מסיבה זו, היהודים היחידים בעת העתיקה שהקריבו קרבנות אדם - היו יהודים שכפרו באלוקי ישראל, והלכו לעבוד את אלילי העמים האחרים.

כך מסופר בתנ"ך על אחז מלך יהודה שהיה רשע: "וגם את בנו העביר באש, כתועבות הגויים אשר הוריש ה' אותם מפני בני ישראל" (מלכים ב, פרק טז, ג), שימו לב שהפסוק מכנה מעשה זה בשם תועבה, ולא רק איסור. כך מסופר גם על רשעתו של מנשה המלך, שהעביר את בנו באש לעבודה זרה (מלכים ב, פרק כא, ו).

יאשיהו ניפץ את פולחני העבודה זרה מישראל, וביניהם את גיא בן הינום: "וטימא את התופת אשר בגי בן הינום, לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך" (מלכים ב, כג, י).

* * *

לסיכום, נוכל לראות שיש שני שיעורים מוסריים במעשה העקידה:

א. כפי שנאמר, מסופר על מעשה הקרבתו הגדולה ביותר של אברהם אבינו, וגודל נסיונו. אנו אכן מצפים לנאמנות מוחלטת מנביא צדיק שזכה לגילוי נבואי אמתי. השכל והלב אין להם מקום לפני מי שאמר והיה עולם.

ה' הוא שברא את כל הערכים האנושיים, את הצדק, הרחמים והמוסר. על כן גבורתו של אברהם הינה גבורה אמונית אמיתית למי שאמר והיה עולם.

התורה אינה דורשת מאיתנו להקריב את ילדינו לעולה, אך בתור אנשים שומרי מצוות, כל אחד מאיתנו נדרש להקריב תאווה אחרת לעולה. האחד מקריב את תאוות הרכילות שלו, שני מקריב את התאוות הגופניות שלו, שלישי מקריב את תאוות החמדנות שלו, רביעי מקריב את תאוות הנקמות שלו, וכיוצא בהם.

לכן אברהם אבינו היה ויהיה סמל לאמונה היהודית בכל הדורות, וכמובן לכל מי שנדרשו להקריב את חייהם עבור האמונה באלוקים, כפי שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה), "רבי עקיבא אומר בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא, ב).

ב. בזכות מוסר התורה, שהגיע לתודעת העולם דרך שתי הדתות הגדולות, הנצרות והאסלאם, זכו אומות העולם להתפכח מאמונות אליליות רבות. כך תרם סיפור העקדה להתקדמות האמונה והמוסר בעולם, ואלמלא הוא, מי יודע אם עד היום הזה לא היו מוקרבים קרבנות אדם באונס או ברצון הקרבן.

סיפור העקידה מגלה הדרכה אלוקית לכל הדורות: "אל תשלח ידך את הנער ולא תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כב, יב). בדרך זו, הדריכה התורה את תודעתם של בני ישראל וכל העמים המתוודעים לתורת ה' - שאין חפץ לה' בזבחי אדם. כך מנעה התורה אמונה שהיתה מקובלת מאוד בתרבויות האליליות של ימים עברו. רק אנו בני ישראל זכינו לדעות ואמונות נכונות עוד מימיו של אברהם אבינו לפני 3800 שנה.

בדרך זו, השיגה היהדות שני הישגים מוסריים אדירים, שאין להם אח ורע באף דת אחרת - הישגים שלא היה ניתן להשיג באף דרך אחרת.

* * *

ביקורת על הדברים:

רבי הרה"ג יעקב סגל שליט"א ביקר מאמר זה עם שש ראיות טובות ומקורות חשובים, לכן ראיתי לנכון להביא דבריו לעיון הקוראים. בהמשך צירפתי הסבר משלי, לפי עניות דעתי, לראיות שהביא. חילופי הדברים מפורסמים בהסכמת רבי, ותודתי נתונה לו על הביקורת החשובה.

מכתבו:

בס"ד

לדניאל, שלום וברכה!

אקווה שימי סוכות עברו עליך לטובה ומתוך שמחה.

א. מה שכתבת שסיפור העקידה שהתפרסם בעולם השפיע שלא יקריבו קורבנות אדם, אפשר שזה נכון, אך לא היתה זו מגמת הסיפור, אלא ללמדנו על נכונות אברהם אבינו אפילו להקריב את בנו, ועל כן זכה שיתברכו בזרעו כל גויי הארץ. [מבלי להתייחס למשמעות הדבר] - ותו לא מידי. הגוי יכול ללמוד מהסיפור דווקא את היפוכם של הדברים: אם ה' ציווה להקריב הבן, ואברהם מיהר לעשות, סימן שזה דבר ראוי, אלא שה' ציוה שוב לאברהם לא לעשותו.

ב. מהפסוק שהבאת מירמיהו - ולא עלתה על לבי - אמנם משמע כפי שכותב המלבי"ם שזו עבודה משוקצת. אך לא מהעקידה עצמה, כי יחשוב הגוי שה' אמר לא להקריב את יצחק רק כי רצה שיקים אומה הממשיכה את אמונת אברהם, ולא בגלל חומרת הקרבת הבן.

ג. ועובדה היא שמה שמלך מואב הקריב את בנו עורר קיטרוג על ישראל.

ד. ועובדה שיש אומרים שיפתח הקריב את בתו - כפשטות הכתוב. [וי"א שמה שלא נישאה לאיש היה הקרבן].

ה. וכשיהודי מוסר נפשו על קידוש ש"ש - כגון לא לעבוד ע"ז, אין לך מעלה גדולה מזו.

וכשיהודי כל יום בקריאת שמע מדמה שהוא נהרג ונשרף על קידוש ה' [כך כותבים הפוסקים לחשוב], אין לך מחשבה גדולה ונפלאה מזה.

וכשיהודי מקיז דם בנו בברית מילה - בספרים זה מוזכר כמסירות נפש.

וצדיקים הכי גדולים התפללו למות על קידוש ה' - כמרן הבית יוסף.

וראה את דברי הרמב"ן ויקרא א' ט' בטעם הקרבנות: "צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו וכו'".

ו. א"כ מצד ההגיון: להקריב עצמו או את בנו לבורא עולם כקרבן - אין לך מסירות נפש גדולה מזו!

וכתוב על צדיקים שמסרו נפשם להציל את עם ישראל מגזירות [כגון הפני מנחם מגור שהיו המון פיגועים ואמר שמוסר נפשו להפסיק הפיגועים ותיכף מת באופן פתאומי]. ויש לי חבר שאחותו חלתה במחלה מסוכנת, והאמא אמרה שהיא מתפללת למות במקומה ותיכף נפטרה והאחות הבריאה!

אלא שהתורה רוצה: וחי בהם ולא שימות בהם - כי קל למות חד פעמית למען ה', יותר מלחיות חייו בהקרבת רצונותיו - כפי שכתבת.

אמנם סיפור העקידה יכול לגרום לאנשים לא להקריב את בניהם - באופן עקיף. כי מהסיפור משמע שה' התרצה באיל במקום בנו. וכל מי שקורא זאת יכול לחוש את מה שאמרו חז"ל שכל מה שעשה אברהם באיל כיוון כאילו עושה זאת עם בנו. א"כ יש "תחליף" למה שאני רוצה להקריב את עצמי - מעין "כפרות" של ערב יו"כ, וזה חידוש גדול שמה שאני רוצה להקריב את עצמי לה' נחשב כאילו הקרבתי!

אך שום גוי לא יבין מחידוש זה - שאם הוא מקריב את עצמו או את בנו במקום את רצונותיו או את האיל - שהקרבת עצמו לה' הוא דבר משוקץ. אדרבא: ירגיש שהקרבת האיל או הקרבת הרצונות היא "הקרבה שבדיעבד"...

כך נראים פשטות הדברים, והבוחר יבחר.

בברכה ובהוקרה מרובה,

י"מ סגל

* * *

מכתבי:

בס"ד

שלום וברכה לראש הישיבה שליט"א,

ב"ה ימי הסוכות עברו בטוב, ואני מקווה שכן אצל ראש הישיבה - בשמחה ובבריאות איתנה תמיד בעז"ה.

יישר כח גדול על התגובה המנומקת והמושקעת. אמנם לא יהיה מקום לפרסמה בעלון, אך אני חושב להציעה בסוף מאמרי המלא שיופיע באתר הידברות, למען יחליטו הקוראים בעצמם אם לקבל את רעיוני או לא - לאור הראיות הטובות שהביאו כבודו בביקורת.

בכתבה הקודמת בעלון הדגשתי את גודל נסיונו של אברהם אבינו בסיפור העקדה, אך כאן רציתי להביע רעיון נוסף שאינו סותר לקודם, שסיפור העקדה נועד בנוסף ללמד את בני ישראל לדורותם שאין לה' חפץ בזבחי אדם כי לא היה מוכן לקבל את יצחק לעולה. דומני שהבאתי לכך ראיה טובה:

"ובנו במות התופת, אשר בגיא בן הינום, לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא ציותי ולא עלתה על לבי" (ירמיהו ז, לא).

כך מבאר רש"י: "לא צויתי - במצות שיקריבו בניהם לקרבן ולא דיברתי לאחד מן הנביאים, וכשדברתי לאברהם לשחוט את בנו - לא עלתה על לבי שישחוט, אלא להודיע צדקו".

ומבאר המלבי"ם: "אשר אנכי 'לא צויתי' שיעשו לי עבודות כאלה, ולא תאמר שלא צויתי מפני שחשבתי שלא ישמעו לי לעשות זאת, אבל הדבר עלה על לבי לצוות בעד שאדע שישמעון - "כי לא עלתה על לבי" כי היא עבודה משוקצת אצלי"!

א. לגבי אפשרות היפוכם של דברים:

אני חושב שהחידוש נמצא ברעיון ש"לא עלתה על לבי", שכן מטרת כל הנסיון בעקדה לא היתה בכדי "לטעום" מקרבנו של אברהם, אלא אך ורק כדי לנסות את גודל אמונתו בה'.

אני חושב שאפילו גויים עמי הארץ מסוגלים לתפוס את הרעיון הזה, שה' לא התכוון "להנות" מעקידת יצחק, ולא היה חפץ ב"אכילת" יצחק. גם העובדה שה' שלח מיד לאחר מכן איל נאחז בסבך, מעיד שה' מוכן לקבל אך ורק קרבן בהמה ולא חפץ בזבחי אדם.

עובדה היסטורית היא, שלא הנצרות ולא האסלאם דרשו קרבנות אדם, ואפשר לומר שסיפור העקדה קבע בהם יסוד זה ביחס לקרבנות.

ב. דברי המלבי"ם משלימים מבחינה זו את מה שכבר כתב רש"י: "וכשדברתי לאברהם לשחוט את בנו - לא עלתה על לבי שישחוט, אלא להודיע צדקו", ולדעתי זה הוא פשט הפסוק, וכך יבינו רוב הקוראים בעצם מסיפור העקדה.

ג. לא מובן בכלל מה עורר קצף על ישראל במעשהו של מלך מואב (עבודה זרה דף מו, א). האם משום שהיו בישראל רשעים שהקריבו קרבנות אדם לאלים אחרים? או לאלוקי ישראל חלילה? לא שמענו כדבר הזה. וגם אי אפשר לומר שהקצף היה על אברהם אבינו, שהרי ודאי לא חטא.

ד. לפי הדעה הנדירה שיפתח הקריב את בתו כפשוטו, כלומר הרגה, נהיה צריכים להבין שיפתח חטא ופעל נגד רצון השם, ואולי גם היה עם הארץ שהבין כך (ואם כן, אכן תהיה בדברים ראיה נגד רעיוני) – אך לשמחתי דעה זו אינה נפוצה כלל, עד שאיני זוכר שמו של מפרש אחד שאמרה.

ה. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך" כפי שלימד ועשה רבי עקיבא, וכפי שנהגו יהודים צדיקים לאורך הדורות, וכפי שהתפללו הצדיקים להגיע למדרגה זו - הוא בעקיפין ולא ישירות.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם אצל הנוצרים המשוקצים המציאו אמונה עקיפה במשיח שנהרג כקרבן, וכת זו מראשית ימיה המציאה רשימה ארוכה של "קדושים" נוצרים שמסרו נפשם על הצלוב, אך עובדה היא שכל מעשי-הקרבתם נעשו בעקיפין מתוך הנסיבות שהביאו אותם ב"מבחן האמונה" להקריב נפשם, אך לעולם לא עשו זאת ישירות במעשה של הריגת עצמם או אחרים לקרבן. מכאן ראיה שגם אומות העולם הרשעים הבינו מסיפור העקדה שאין חפץ לה' שיקריבו למענו בני אדם.

ו. יש חידוש במה שראיתי בדברי כבודו במשפט: "א"כ מצד ההגיון: להקריב עצמו או את בנו לבורא עולם כקרבן - אין לך מסירות נפש גדולה מזו!"

אמנם לא חשבתי על רעיון זה, כי הוא רחוק מהמקובל לחשוב, לומר שבעצם אין שום חסרון מוסרי ברעיון הקדמונים להקריב עצמם או את בניהם על המזבח לא-ל, שכן זה מעשה של נתינה ומסירות נפש ברמה הגבוהה ביותר, אלא שחטאו בכך שזבחו אנשים לאלים שקריים, ולא מכח ציווי אמתי, עד ש-ה' אסר זאת משום רצונו בתיקון העולם (רק עדיין יהיה קשה מצד "ולא עלתה על לבי", שנראה שמבטל כל צל שמץ של חפץ במעשה כזה לאלוקי ישראל).

לגבי דברי כבודו: "אדרבא: ירגיש שהקרבת האיל או הקרבת הרצונות היא "הקרבה שבדיעבד" - אכן צריך היה לומר כן אלמלא ראו בפירוש ש"לא עלתה על לבי", כלומר שמבינים מהסיפור כי תוכניתו של אלוקים היתה מלכתחילה רק לנסות את אברהם באמונה (ולא שרצה אי פעם בשחיטת יצחק, או הסתפק באיל רק בדיעבד). לעניות דעתי כל סיפור המעשה מכוון להשרשת דעה זו בבני ישראל, ואולי גם באומות העולם הנחשפים לסיפור זה.

אך מאחר שאפשר לפרש את הראיות גם באופן שהבין כבודו, לא אנצור אותם מהקוראים, כעצת כבודו "והבוחר יבחר".

בברכה והערכה מרובה,

דניאל בלס