האם נגזר עלי לחיות במתח כלכלי בלתי פוסק? הטור של הרבנית חגית אמאייב

מסופר על בן מלך מפונק שנשלח על ידי אביו למסלול הכשרה בן מספר שנים, שמטרתו הינה הכשרת יורש העצר לירושת כס המלכות, בבוא העת.

טרם צאת הנער את שערי הארמון, מושיבו אביו בחיקו ואומר:

"דע לך, בני אהובי, שיוצא אתה עתה לדרך חדשה, והיא זו שאמורה לזכות אותך לרשת את כיסאי אחרי. אולם עליך להבין שהדרכים בהן תצטרך לצעוד, והמסלולים אליהם תגיע, אינם קלים, ואינם אמורים להיות כאלה. יתרה מכך, עשויים להגיע ימים בהם המסע אליו יצאת יפריח מזיכרונך מהיכן באת, ולאן עתיד אתה לשוב.

על כן חקוק נא, בני יחידי, את דברי אלה על קירות ליבך – לא משנה מה ילד יום, ולאן תיקח אותך הדרך, בן מלך היית ולעולם תישאר. אולם בכדי להנהיג את אזרחי המדינה, ברגעים יפים כמו גם ברגעי קושי ומכאוב, עליך לטעום קושי מה הוא, לטרוח בעמל כפיים, לחוות זיעת  אפיים, כמו גם ללמוד לכלכל דרכיך ולהנהיג עצמך תוך הפעלת שיקול דעת, במצבים משתנים.

רק אל נא תשכח – מארמון המלוכה באת ואליו גם תשוב, לעתיד לבוא. מיוחס היית מיום צאתך לאוויר העולם, וייחוסך לא יסור מעליך נצח. אז הצב לנגד עיניך תמיד את מטרתך – כס המלוכה".

יום ויומיים חולפים ביעף, והנער יוצא את שערי הארמון ונשלח לארץ רחוקה. הדרך המתמשכת מזמנת בפניו אינספור רגעי שפל וגאות, בלבולים גדולים אל מול הבזקים של בהירות, שכחה שמשתלטת לצד היאחזות בפיסות זיכרון דבר המלך, חשיבות מטרת-על שאט אט הולכת ומתעמעמת כנגד מאמץ עיקש לעמוד ביעדים ולהגיע אל היעד הנכסף – קבלת הכתר.

ונעצור כאן...

אם נצייר סוף טוב לסיפורנו זה, אזי יצליח בן המלך לעמוד בצורה זו או אחרת בשלל המשימות, הדרכים והמכשולים, וכעבור מספר שנים יזכה ב"כל הקופה" – יזכה למלוך.

אולם במציאות ימינו, הדברים נראים אחרת... לגמרי... בן המלך שכח לחלוטין מהיכן בא, מהי מטרתו, מה הוא מייצג, ולאן הוא עתיד לשוב.

וכעת אגש לנקודה.

מסיבה לא ברורה בעליל, כמו מתעקשים בני המלך בימינו לאמץ לעצמם תפיסה וחזות כשל בני שפחה כנענית. רוח גויית זרה אשר נשבה למחוזותינו ושבתה רבים וטובים, בתפיסה נוצרית הסוברת שעלינו להסתגף ולהתנזר מעולם החומר, לחיות לכתחילה בצמצום על גבי צמצום, בהסתפקות במעט שבמעט, בתעניות וסיגופים, כמעט עד כדי "צידוק הדין" – "ברוך דיין האמת" בחיי חיותנו. חסר רק המנזר.

ולפני שאתם נותנים לכעס הגדול למקרא דברי האחרונים, לטפס במעלה גופכם, עד לרתיחת דם ראשכם, אבקש התייחסותכם לשאלה המתבקשת לנוכח הבלבול הגדול:

האם התבלבל הקב"ה כשהוריד נשמות יהודיות, רוחניות, עוצמתיות ונעלות מן העליונים, אל תוך גוף בשר ודם, עפר ואפר, והושיבו בעולם של חומר והתעסקות הכרחית ובלתי פוסקת בענייני כסף, מזון ומרפא?

האם יש מי שיכול להעז לומר בפה מלא, שמלכו של עולם מבקש מבנו אהובו, קרי מעם ישראל, לחיות בתפיסת צמצום, עניות ודוחק, מתוך אידיאולוגיה מאזוכיסטית שכזו, השואפת להתנזרות, התמסכנוּת, התקרבְּנוּת ונזקקוּת לחסדי בשר ודם?

האם באמת ישנו בנמצא שביב של הגיון בכך שיהודים רבים, מבקשים ומתעקשים "ליחצן" ולהציג עצמם כעלובים ועניים המסתפקים במועט שבמועט, בארשת פנים מיוזעת, מיוסרת, חסרת צבע, שכול כולה זועקת מסכנוּת?

והרי כתוב במפורש באינספור מקורות, שהתפקיד הגדול והחשוב ביותר לו זכה עם ישראל, הוא לשאת את דגל המלוכה, לבשר את דבר המלך, להיות אור לגויים. וכנאמר בישעיהו: "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ", וגם: " וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ".

אז הייתכן שהאור שנוצר על מנת להאיר, זה המתעקש להקטין או לכבות עצמו, יוכל במקביל למלא שליחותו ולהאיר את אורו של מקום?

ברור ופשוט לי שעם מקרא דברי אלה, יש מי שנע באי נוחות על מקומו. על כן, לשם הבהרה בלבד, אוסיף ואומר שאינני טוענת, ולו לרגע קט, שעלינו להלין על מה שיש פה ועכשיו. שחלילה וחס יש לכפור בכל מה שנתן ונותן לנו הקב"ה בכל רגע ורגע ברוב טובו וחסדיו, או שצריך לבעוט בכל המתנות, קטנות כגדולות, להם זכינו ועוד נזכה בחיינו, אף אם נדמה לנו שחסרים דברים רבים נוספים. הנקודה אינה במדידת מידת הנתינה של הקב"ה, כי מצד עצמנו, בשר ודם, לא מגיע לנו דבר וחצי דבר. אולם מצד שליחותנו, ייחוסנו וייצוגנו, אנו ראויים לעשירות גשמית (כן-כן, בכסף עסקינן) שאין למעלה ממנה.

אם נחזור לסיפור הפותח, זוהי בדיוק כוונת דברי המלך לבנו לפני צאתו למסע ההכשרה:

אתה יוצא מהארמון לדרך חתחתים – זוהי ירידת הנשמה לתוך עולם של חומר.

יבואו רגעים של בלבול, שכחה וקהות חושים – אלו הניסיונות האינסופיים במציאות של הסתרה.

רק תזכור תמיד מאין באת – אל תשכח לרגע שאתה הבן של המנהיג העשיר ביותר ביקום.

ואל תשכח לאן אתה חוזר – גם אם נדמה לך שהלכלוך דבק בך הדק היטב היטב הדק, מיוחס היית ומיוחס תישאר, אז השתדל ככל יכולתך לכבד עצמך ובכך לייצג אותי בכבוד הראוי.

וביום מן הימים יסתיים מסלול ההכשרה ותיקרא לחזור אל הארמון, ואם תזכה להאיר את הממלכה או להחשיך אותה – זה תלוי אך ורק בך! אולם אם תמלא שליחותך נאמנה, או-אז תראה אתה ויראו כל נתיני הממלכה את פירות עמלך ויגיעתך, כשכתר על ראשך.

ואנו, מה אתנו?... ידועים דברי הבעש"ט הקודש הקוראים בקול רם ונישא: אדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות!

מחשבה יוצרת מציאות, וכל אדם מזמין לתוך חייו בדיוק את אותם הדברים בהם הוא מאמין, לטוב ולמוטב. לעניות דעתי (העשירה), הגיעה העת לעשות "סוויץ'" גדול בראש, ולהתחיל להפנים את העובדה שלכל אחד מבניו של המלך (כן-כן, אני, אתה, את...) שמורה עשירות ענקית! ברוחניות כמו גם בגשמיות. והרי הקב"ה ברא את העולם כולו כדי להיטיב. יש לו יתברך כל-כך הרבה מה לתת, ועד שנוצרנו אנו, בניו אהוביו, (כביכול) לא היה לו למי... וכבר מוכרים וידועים דברי הגמרא בפסחים: "יותר מאשר העגל רוצה לינוק – הפרה רוצה להיניק".

כל יהודי חייב להבין שתפיסת עניות והתנזרות, היא תפיסה נוצרית שכל קשר בינה לבין יהדות, מנותק ומרוחק כרחוק מזרח ממערב! לכן מלמדת התורה שכאשר אדם מחליט להתנזר מענייני החומר שהתיר לו בוראו, חייב הוא בהקרבת שלושה קורבנות שונים לצורך כפרת עוונו. כלומר לא רק ש"אין עניין" לחיות בהסתפקות במועט (כאידיאל), אלא זוהי עבירה מפורשת מהתורה! שכן, לא די לו לאדם מה שאסרו לו התורה וחכמיה, שמבקש הוא ברוב גאוותו להוסיף צדקותו על צדקותם?

ולסיכומו של עניין.

כדי לזכות בחיי רווחה ושפע, הרבה טרם יעשה האדם השתדלויות גרנדיוזיות כדי "לגרד" עוד מאה שקלים, ועוד סכום לתשלומי חשבונות, כמו גם יתמרן אינספור תמרונים שיאפשרו לו לכלכל עצמו ובני ביתו, עליו להחדיר אל נקודת האמת הפנימית העמוקה ביותר שלו, ומשם לתודעתו – שאין זה משנה מה "מוכיחה המציאות" כעת, כי כבר מששת ימי בראשית, עלה במחשבתו של בוראו להיטיב לו ולזכותו בעשירות גדולה. ואין זה שייך לו מצד רוב השתדלותו, אלא מצד רצון אביו המולך, המייחל, שהבן יקיר לו יזכור ולא ישכח שעליו לשאת כתר על ראשו, ושעל אף הניסיונות הרבים המזדמנים לאורכה של הדרך המתמשכת, ראוי הוא לכנוס באוצר המלך ולקבל את השפע הגשמי (וקל וחומר הרוחני), השמור ונצור במיוחד בעבורו. שנזכה!

חגית אמאייב הנה יועצת בכירה מטעם מחלקת שלום בית בהידברות. לפניות למחלקה - 073-222-1310 או במייל shimonb@htv.co.il

לרכישת הספר וקלפי הטיפול של הרבנית חגית אמאייב בהידברות שופס, לחצו כאן.