הטור המאויר לפרשת תולדות: ללעוס היטב לפני שבולעים

יעקב ועשיו נפגשים בזמן מכירת הבכורה. המכירה מתבצעת כולה סביב נושא האכילה, וכידוע, כל מה שכתוב בתורה מדויק מאוד. אם כן, מה התורה רוצה ללמד אותנו מתוך מפגש זה?

עשיו מגיע עייף מן השדה, "ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה".

ראשית, צריך להבין את המושג "הלעיטני". לעיטה היא ההיפך הגמור מלעיסה! למעשה, עשיו מתכוון שיעקב לא סתם יאכיל אותו, אלא ממש ישפוך לתוכו את האוכל. התאווה לבלוע את המזון בחתיכות נובעת מהצד הבהמי שבאדם. עשיו מעוניין לדלג על פעולת השיניים, שהיא הלעיסה, ולקבל את כל השפע מיעקב בקלות ובלי בירור.

יש לדעת שחלק מתהליך העיכול מתבצע כבר בשלב הלעיסה, אנו אמורים להביא את האוכל למצב נוזלי לגמרי לפני בליעתו, וזה לא קל... הנפש הבהמית רואה את האוכל, ומיד משדרת לנו שהוא צריך להיות בבטן כמה שיותר מהר, בלי עיכובים, רק אז היא תירגע... כפי שמתואר אצל עשיו, הצד הבהמי שבו הוא שצריך היה לשבוע!

לעומת זאת, פעולת הלעיסה היא פעולה קדושה, ופירוק האוכל הוא בירור רוחני וגשמי. לכן האופן הנכון הוא ללעוס את המזון בישוב הדעת ובמתינות.

כתב בספר "מנחת יהודה": "עיקר האכילה בדרך הקדושה והטהרה היא לאכול במתינות ובישוב הדעת שלא בדרך הלעיטני נא ולא לאכול חתיכה אחר חתיכה אלא ילעס היטב עם השניים".

שנית, מדוע עשיו נהיה כל כך מנומס שלא כדרכו, באמרו בלשון בקשה, "הלעיטני נא"?

מסתבר שהמנגנון שהקב"ה נטע בתוכנו הוא בעל גבולות של מידת רשע בהן אדם מסוגל לנהוג. ברגע שהוא מגיע לשיא השפלות, הוא לפתע מבין את מקומו ו"מתעורר" להמלכת ה' ורצון להתקרב לקדושה! בהתעוררות רוחנית זו, האדם בעצם "חוטף" את השלטון מהגוף ונותן אותו לנשמה. בעצם מחזיר עטרה ליושנה, מכיוון שהנשמה היתה כאן קודם! דוגמא לכך היא כאשר אדם מבצע חס ושלום עבירה חמורה, מיד הוא מרגיש רע עם זה (אפילו אם זה רק לרגע קטן), ומחליט בליבו שזאת הפעם האחרונה ולהבא ישתדל יותר שזה לא יקרה... למחרת זה שוב קורה... אבל זה עדיין לא מבטל את החרטה של אתמול.

ה-"נא" של עשיו מציין את אותה התפכחות רגעית, והיא מובילה אותו להכרה שהוא אינו מסוגל באמת להתמלא מעצמו, לשם כך הוא זקוק לקדושה של יעקב. "ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה לי זה הבכורה", בעבור זה היה מוכן למכור את הבכורה ליעקב, "אחי היקר, לא חסר לי כלום, אך למרות הכל אני עייף ורעב. תן לי את נזיד העדשים שלך – קח את הבכורה, את הקדושה!"

כלומר, "אכול ושתה כי מחר נמות!". קח את הבכורה, ממילא אני לא צריך אותה, ואיני יודע להשתמש בה כראוי! ועכשיו כשאתה הבכור – הלעיטני נא, כי כשאני אוכל בעצמי אני נשאר תמיד רעב, אך אם אתה תאכיל אותי מתוך הקדושה שלך, אז אתמלא באמת".

כך התכוון עשיו להרוויח גם את החלק של הקדושה מבלי להתאמץ! ועל זה נאמר "בטן רשעים תחסר", רשעים אוכלים ותמיד נשארים רעבים, שום דבר לא משביע אותם! אם הכלי של האדם אינו מתוקן – השפע שהוא מקבל מתקלקל ומסתלק והוא מרגיש כל הזמן בחוסר!

השורה התחתונה:

"הלעיטני נא מן האדום האדום הזה".

"אין משיחין בשעת הסעודה שמא יקדים קנה לושט". בפינו נמצא מנגנון שמפקח על סינון המזון ופעולת הנשימה בסנכרון מושלם. כל פעולה ש"תסכן" אותו, תגובתו האוטומטית היא מיד לבלוע את מה שנמצא בפה בכדי לאפשר לאדם נשימה תקינה.

לכן, כאשר אוכלים מהר – בולעים מהר. המוח מבחין שהמזלג מתקרב לאזור הפה, הוא מתרגם את זה כהתרחשות שיכולה "לסכן" את הנשימה, ותגובת המנגנון היא מיד לבלוע את האוכל.

לכן התקנה היא – להניח את המזלג על השולחן לאחר כל ביס, עד שמסיימים את פעולת הלעיסה. כאשר האוכל הופך להיות במצב נוזלי ככל האפשר, רק אז מרימים את המזלג שוב ולוקחים את הביס הבא.

למען האמ,ת זוהי ממש משימת חיים! מי שיזכה לעשות זאת יאכל כל חייו בקדושה, ויזכה להתבונן בטעם, "טעמו וראו כי טוב ה'". זהו הטעם שבמאכל, טוב ה'! על זה צריך האדם לחשוב בשעה שמתענג על טעם המאכל (ר' אלימלך מליז'נסק).

וככה אולי גם יוריד כמה קילוגרמים על הדרך...