סיפורים אישיים
סגולה מפתיעה וישועה מיידית: תאומים אחרי 17 שנה
"כשאדם מוותר, גם על המגיע לו בצדק וביושר, הוא פותח שערים. תוותר, יהודי יקר, תוותר. אין לך מושג מה זה יכול להועיל לך, אין לך מושג כמה אתה משפר לעצמך את החיים מעבר למה שנתת לזולתך. זכותך לעמוד על שלך, אבל הרבה יותר כדאי לך לוותר". סיפור שלא תוכלו להישאר אדישים אליו
- הרב אשר קובלסקי
- ד' תמוז התשע"ח
(צילום: shutterstock)למעלה משבע עשרה שנים, המתינו ר' יצחק ורעייתו לזרע של קיימא. היו אלה שבע עשרה שנים מלאות תקוות ואכזבות, של התרוצצויות, של תפילות וסגולות, ובעיקר – שבע עשרה שנה כפול שלוש מאות ששים וחמישה ימים של ציפייה נואשת.
היה זה בערב ראש השנה, שנת תשס"ג, לפני קצת יותר משלוש עשרה שנים, כאשר צלצל הטלפון. "ר' יצחק", אמר ידידו מעבר לקו, "קראתי עכשיו באחד מעלוני החג משהו שיכול מאוד לעניין אותך: הרוצה לזכות בזרע של קיימא לעבודת השם יתברך, סגולה בדוקה ומנוסה שאינה שבה ריקם, לקנות את עליית המפטיר ביום א' דראש השנה, ובקריאת הפטרת היום – מעשה חנה ואלקנה, יכוון בבקשת חנה כי יזכהו השי"ת בזרע של קיימא, כפי שנפקדו חנה ושרה בעיצומו של יום, ובוודאי יזכה לשנה הבאה לבן זכר…".
ר' יצחק שמע, וצמרמורת חלפה בו. מדי שנה בעת קריאת הפטרת חנה הוא מתרגש, מתפלל בדמעות, מתחנן בכוונה יתירה. סיפורה של חנה נוגע כל כך ללבו – ההמתנה הארוכה והכאובה, התפילה, הישועה הפלאית והילד הצדיק שנולד. ועתה, חברו אומר כי זה הזמן לקנות את העליה, לכוון בעת קריאת ההפטרה, והישועה בוא תבוא… מי יודע, הרי את הדרך הזו טרם ניסה, את הסגולה היקרה הזו עוד לא עשה… הוא הודה לחברו בחום על האכפתיות, בירך שוב בשנה טובה, וסגר את הטלפון. מאותו רגע, היה דרוך לקראת מכירת העליות הפומבית למחרת…
למחרת. מכירת העליות. כשהכריז הגבאי "מאתיים שקל מפטיר" זינק ממקומו, והכריז ללא היסוס: 'ארבע מאות' – – –
הגבאי הביט מי המציע, הכריז 'פעם ראשונה', מאן דהוא ניסה להעלות "ארבע מאות וחמישים", אך ר' יצחק קפץ מיד, צעק "שש מאות" וסגר את העסקה. "זכה לו" הכריז הגבאי, ור' יצחק ידע כי הוא בדרך למפטיר הנכסף, אמנם בעלות לא פשוטה אך הכל כדאי.
בין העליות הציץ ר' יצחק בהפטרה, מבקש לרענן את זכרונו בטעמי המקרא. הוא נרגש מהמילים, הדמעות כבר עמדו בקצה עיניו. 'אוי', הרהר לעצמו, 'כמה חנה הטיבה לבטא, כמה המילים שלה משקפות את הכאב והרצון, השאיפה הכמוסה והציפיה הממלאת את כל הלב…'.
בין העליות חש ר' יצחק טפיחה על שכמו. היה זה אחד ממתפללי בית הכנסת. "ר' יצחק", אמר הלה וטפח על שכמו, "התברר שאני ואח שלי קנינו שתי עליות סמוכות, וכידוע – לא ניתן להעלות שני אחים בשתי עליות צמודות. בקיצור", המשיך אותו מתפלל בלי להבין מה הוא מחולל בלבו של ר' יצחק, "הגבאי אומר שאני ואח שלי נוכל לעלות לתורה היום, רק אם אתה תוותר ותיקח את עליית חמישי, ואילו אני אעלה למפטיר. הולך?", שאל במהירות.
אי אפשר לתאר את המאבק שהתחולל באותם רגעים בלבו של ר' יצחק
אי אפשר לתאר את המאבק שהתחולל באותם רגעים בלבו של ר' יצחק. הן נכספה גם כלתה נפשו למפטיר, הרי הסכים להשקיע בו הון רב רק בשל הסגולה העצומה הטמונה בו. הרי מזה קרוב ליממה, הוא נאחז בתקווה אחת, בתקוות ה'מפטיר' – הסגולה שטרם נוסתה. ואילו המתפלל אינו מבין מה זה ה'מפטיר' הזה בשבילו, חושב שיפצה אותו בעליה חילופית...
'הרי כל הענין הוא המפטיר', לחש לו קול אחד בלב, 'מה הענין לעלות בעליה אחרת? אתה הרי לא מחפש עליה בראש השנה, אתה מחפש את ה'מפטיר' דווקא, איך תוכל לוותר עליו, על כל התקווה התלויה בו?'
"בסדר, מה זה משנה איזו עליה", נשך את שפתיו בגבורה, והשיב בקול כדי להשתיק את הקול הרוטן שבתוכו… "אני אעלה לחמישי, קח את המפטיר, בשמחה…", הפטיר כמעט לעצמו, שכן אותו מתפלל כבר היה בדרך לגבאי להודיעו על ההסדר החדש…
"יעמוד ר' יצחק בן ר' קלמן, חמישי", הכריז הגבאי בקול מתנגן, ולבו החסיר פעימה… זה כל כך בניגוד למתוכנן, אך הוא הסכים לוויתור בלב שלם… למרות התקווה הגנוזה ב'מפטיר' הזה, הרי שאת הפטרת חנה קרא מישהו אחר.
פגישה מביכה בהפסקה: ניסיתי את סגולת הויתור במקום את סגולת המפטיר
"חצי שעה הפסקה ואחר כך תקיעת שופר", הכריז הגבאי, וכיסה את ספרי התורה בטלית. ר' יצחק יצא לרענן את עצמו קלות, אך בחצר בית הכנסת פגש את המתפלל שביקש וגם קיבל את המפטיר… הוא עמד בפנים חיוורות, לצידו אחיו. סומק עז כיסה את פניהם, עיניהם היו מושפלות בבושה. "תסלח לי ר' יצחק", פתח האחד, "לא קלטתי, פשוט לא קלטתי… רק כשקראתי את ההפטרה הבנתי, שלא לחינם ביקשת את המפטיר היום, שהמפטיר של היום קשור אליך, בכלל לא אלי… לא נעים לי מה שעשיתי, לא נעים בכלל…". גם אחיו עמד לצדו, מנסה להוציא מילות התנצלות, אך המבוכה השתלטה עליו… "חשבנו שמה זה משנה… העיקר עליה… לא ידעתי שזה המצב… אין לי מילים להתנצל…"
האווירה הייתה מלאת מבוכה, עננה אפורה של אי נעימות חנקה את הגרון, רק ר' יצחק חייך בעיניים בורקות. "תנוח דעתכם רבותיי", אמר בחיוך גדול, "אין צורך להתנצל, הכל בסדר, ויתרתי בלב שלם… אתם חושבים שרק המפטיר יכול לחולל ישועות? אולי גם ויתור הוא סגולה לילדים? ניחא, ניסיתי הפעם את סגולת הויתור במקום את סגולת המפטיר", הוסיף בחיוך מרגיע…
(צילום: shutterstock)האחים התנצלו שוב, אך ר' יצחק הפסיקם. "באמת שלא צריך להתנצל, הכל בסדר. יש לכם מגבת ל'כורעים'?", שאל, בנסיון להעביר נושא… האחים חייכו, אבן נגולה מעל לבם. אחרי כמה דקות כולם חזרו לתקיעת שופר, ואחר כך תפילת המוסף. הויתור האצילי על ה'מפטיר', נשכח בין קרקורי הכפרות להלמות הפטישים של סוכות…
"כשאדם מוותר, גם על המגיע לו בצדק וביושר, הוא פותח שערים"
איש אינו יודע חשבונות שמים, אי אפשר לשער מה יוצר מה, ואיך נבראת ישועה – – –
באותה שנה נושעו ר' יצחק ורעייתו. בחורף תשס"ד נערך 'שלום זכר' חגיגי במיוחד, לתאומים המתוקים שנולדו לר' יצחק.
ר' יצחק לא שכח, כמובן, להתקשר לאותו מתפלל לו ויתר על ה'מפטיר' ולאחיו, להזמינם ל'שלום זכר', באומרו "בזכותכם הם נולדו. לולא ביקשתם ממני את הוויתור ההוא, מי יודע אם הייתי זוכה…". הסיפור הזה, התפרסם בזמנו מפה לאוזן, ועד כמה שהוא מטלטל, הוא אמתי לחלוטין, ומובא כאן לראשונה מכלי ראשון, מפי בעל המעשה, בשינוי השם בלבד. אך המסר העולה ממנו מטלטל עוד יותר:
כשאדם מוותר, גם על המגיע לו בצדק וביושר, הוא פותח שערים. לא תמיד נוכל לדעת איזה שערים פתח, אך בשמי מעל רואים את הויתור, רואים את ההקרבה, ופועלים בדיוק באותה צורה. נכון, קשה לוותר. הטענות צודקות כל כך – 'זה מגיע לי', 'זה שלי', 'אני אנזק אם אוותר', ועוד טיעונים נכונים ומכובדים. ובכל זאת, הנה עצה טובה: תוותר, יהודי יקר, תוותר. אין לך מושג מה זה יכול להועיל לך, אין לך מושג כמה אתה משפר לעצמך את החיים מעבר למה שנתת לזולתך. אם מישהו לקח לך את המקום בבית הכנסת, עקף אותך ברמזור, דילג עליך בתור, הוא רוצה לבנות ואולי יסתיר לך קצת מאור השמש – זכותך לעמוד על שלך, אבל הרבה יותר כדאי לך לוותר.
לפעמים, אנשים עשויים לחשוב שהם מפסידים מהויתור. אך סיפורו של ר' יצחק קורא ומאיר: הויתור משתלם, כדאי, יקר ערך… דווקא הויתור, אי העמידה על שלך, ההקרבה למען הזולת, אלה פותחים שערי שמיים!