סיון רהב מאיר על פרשת ויצא: יש לך כנפי רוח

פרשת השבוע החדשה ("ויצא") מזכירה לנו בתחילתה את הקשר העמוק בין המצב הנפשי שלנו לבין המצב הפיזי: יעקב אבינו חולם את החלום המפורסם על סולם יעקב, ושומע הבטחות נפלאות על עתידו הפרטי ועל עתיד עם ישראל. ואז הוא קם משם וממשיך ללכת, כשהבשורות הטובות עדיין מלוות אותו: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ". חכמינו מסבירים: "כיוון שיעקב נתבשר בשורה טובה – נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת". לא הרגליים צעדו, אלא הלב הוא שהרים את הרגליים. יעקב שנמלט מפניו אחיו, קיבל פתאום כוחות, שלווה וביטחון.

כעבור כמה פסוקים אנחנו שוב רואים כמה הנפש משפיעה על הגוף: יעקב רואה לראשונה את רחל – ומצליח להזיז מעל פי הבאר אבן כבדה, אבן שבדרך כלל נדרשים אנשים רבים כדי להזיז אותה.

שני הסיפורים האלה מלמדים עד כמה המטרה והיעד והרוח משפיעים עלינו באופן גשמי, ואולי גם מזכירים מי הכי יכול להניע את האדם, לתת לו כוחות ו"להרים" אותו: האמונה ובן הזוג.

כל אחד

בפרשת השבוע מתוארת שליחות: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה". יעקב יוצא מארץ ישראל הנוחה אל מקום זר וקשה ושמו חרן, ומפיץ שם את ערכי היושר, האמת והאמונה שלו. מהו כוחה של השליחות? היא מטילה על השליח אחריות ותפקיד, היא הופכת אותו מאדם פרטי לכללי, היא מוציאה לפועל את כוחותיו וכישוריו שהיו נסתרים. לעתים היא מעבירה אותו ממצב של מגננה ופסיביות, אל מציאות של פריצה החוצה ויוזמה.

השבוע צולמה בניו יורק התמונה המפורסמת הזו של אלפי שליחי חב"ד, בכנס השנתי של התנועה. אבל הרבי מלובביץ', שאיש שהניע את המפעל הזה, נהג להסביר ששליחות אינה רק כתב מינוי רשמי שאתה מקבל, אלא משימת החיים של כל אחד ואחת. העובדה שהנשמה שלנו ירדה לעולם מטילה עלינו שליחות, לפעול כאן כדי לתקן ולשפר. לפי תפיסתו, כשאנו מביטים בתמונת השליחים עלינו לא רק להתפעל מהשליחות שלהם, אלא להבין שגם כל מי שמסתכל עליה כעת – הוא שליח.

לשים לב

האם זו מצווה להלביש את הילדים בבוקר? האם זה משהו קדוש, להוריד את הזבל? אחרי החלום המפורסם על סולם יעקב, יעקב מתעורר ואומר כך: "אכן, יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי". עד עכשיו יעקב היה איש תם, יושב אוהלים. עכשיו הוא יוצא אל שלל משימות – הוא יחפש שידוך, יעבוד קשה אצל לבן, יהפוך לאבא ויצטרך להתמודד עם אתגרים רבים. באמצע המעבר הזה מהרוחניות הטהורה אל הגשמיות, יעקב מגלה לנו סוד: גם פה יש אלוקים. גם המשימות הארציות נוגעות בשמיים. פרשנים רבים של הפרשה מדגישים שיש קדושה וחשיבות רבה בעשייה היומיומית, המשפחתית, הלא-זוהרת. אפשר להתייחס למשימות החיים האפורות בזלזול, אבל אפשר להרגיש חשיבות וטעם, ואפילו תחושה של מצווה, גם בשטיפת כלים, עשיית שיעורי בית עם הילד או המתנה ממושכת למוקד שירות לקוחות (טוב, זה באמת קשה). האדם לא מוצא את הקדושה רק איפה שתכנן מראש. להיפך. לפעמים בעבודה, בסלון או במערכת יחסים שנראית שגרתית – יש המון קסם ועומק, ואנחנו פשוט לא שמים לב לסיטואציה. יעקב מזכיר לנו שאנחנו עלולים לפספס אנשים ודברים נפלאים סביבנו, ואפילו את אלוקים: "אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי".

המפתח להשפעה

אתה חייב להסביר את עצמך. גם אם אתה בטוח שאתה צודק. גם אם אתה משוכנע שהערכים שלך הכי קדושים וחשובים. יעקב אבינו שומע בפרשת השבוע הוראה מפורשת מאלוקים לחזור לארץ ישראל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ". לכאורה, זה מספיק כדי להודיע לכולם מיידית שיוצאים לדרך, לארץ ישראל. אבל בפועל, בפסוקים הבאים יעקב מדבר באריכות עם רחל ולאה, ובמשך 9 פסוקים שלמים (!) מנמק ומסביר ומפרט למה כדאי לחזור לישראל. הרב ישעיה הלוי הורוביץ, המכונה השל"ה הקדוש, כותב על כך: "אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו – שיכריחם על זה על צד האונס והניצוח. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב, אף על פי שהקדוש ברוך הוא ציווה לו שישוב לביתו". כלומר, יעקב אמנם שומע צו אלוקי – אבל בכל זאת הוא פונה להגיון האנושי וללב האנושי, ואכן מצליח לשכנע. זה עיקרון נכון, בכל כך הרבה תחומים בחיינו: גם כשאתה משוכנע באמת שלך, אתה חייב להשתמש בחינוך ובהסברה. לא בכפייה אלא בשכנוע. לא בהנחתת הוראות מלמעלה אלא בהבנה ובהפנמה.

אלמד ואדע

בכל מהדורת חדשות מספרים לנו שהיום נכנסים לשימוש בישראל שני שטרות כסף חדשים – שעליהם רחל המשוררת (20 ₪) ולאה גולדברג (100 ₪). מעניין מה הייתה חושבת על הידיעה הזו בחדשות הנערה לאה גולדברג שכתבה לעצמה בליטא ביומנה האישי בשנת 1927, בגיל 16 בלבד, על השאיפה העזה שלה ללמוד עברית. הנה קטע קצר ומעורר מחשבה: "למרות כל חיבתי שיש לי לגיבורי הספרות הרוסית, אני אינני הם. אותה האטמוספרה המיוחדת שיצרה סביבה היהדות, היא מעגל קסמים שממנו אי-אפשר לי לצאת, ושגם איני רוצה, בשום אופן איני רוצה לצאת ממנה. היא משפיעה על כל מחשבותי ורגשותי ועושה אותי, ואת בנות עמי האחרות, שונות לגמרי מהנשים הנולדות והחיות בסביבה אחרת. ה'אני' שלי, השלם, הגמור, כמו שהוא, אני אוכל למצוא רק ביצירה עברית. ולוּ את השפה העברית ידעתי יותר, לוּ יכולתי להרגיש את הניואנסים הכי קלים שבה, הייתי מרגישה את כל הספרות העברית עוד הרבה יותר ברור, והיא הייתה פועלת עלי הרבה יותר מאשר הרוסית. ואולם אני עוד אדע את העברית. אלמד ואדע. בזאת אני בטוחה".

על השטר שיוצא היום למשק הישראלי מופיעה שורה אחת מתוך השיר "ימים לבנים", אחד ממאות השירים שכתבה גולדברג, שאכן למדה וידעה.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.